בינה לעיתים חלק ב קצו

חיים לעולם הבא. ואינם אלא על פני האדמה. דוקא בעה"ז אבל אחר מותם אבד זכרם המה המתים בל יחיו. לפיכך איני מזהירם מה יאכלו אבל אתם עם בני ישראל. שאינכם חיים בלבד על הארץ. אלא יחיו מתיך לעה"ב. צריך לתת לכם סדר והנהגה במאכלכם שלא יפגום את נפשכם. ונמצא שמצוה זו וכיוצא בה שנתנה לישראל ולא לעכו"ם. היה כן למעלת ישראל ולתועלתן. ועתה בא רב ע"ה לתת טעם אחר כללי בנתינת כל המצות לישראל מזולתם מהעכו"ם. שהיא לתועלת וטובת כל הנבראים כלם מקטנם ועד גדולם. וזה באמרו לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. אשר פירשוהו מלשון הצטרפות והשתתפות. והוא הנכון על פי דרכנו. כי לאשר היות השלשה עולמות מתקיימים ע"י שלשת חלקי המצות. גדלה הסגולה הזאת בקיומה. כי ע"י העשותן כפי הראוי בכונת ההשתעבדות למי שצוה אותן יתברך שמו לא כפי יחס וערך נושא המצוה. כי בזה ישוו כלם במעלה. אז כל העולמות הנבראים ישתתפו יחד וירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעלה. כי יתחברו כלם זה בזה. כאלו כלם אחד. יען בעשותו המשפטים דרך משל. יעשה בכונה עמוקה ג"כ כאלו הם חקים נסתרים ונעלמים. ובעשותו החקים יעשם בשמחה ובטוב לבב. בלי שום עכוב ועצלה כאלו נתגלה לו טעמם. וא"כ כלם מתערבים יחד אלו עם אלו. וענין כזה לא נמצא שיוכלו לשמרו בשלמות נמרץ זולתי ישראל. ואלו יהיה מסור ביד העכו"ם. היו מפסידים הכונה ומקלקלים שתוף ערוב וחבור זה של כל הנבראים יחד. וזה הוא שאמר רב לא נתנו המצות לישראל. ירצה לא נמצא טעם יותר עצמי שנתנו המצות דוקא לישראל ולא לעם אחר אלא כדי לצרף לשתף ולחבר בשמירת הנבדלים כלם כי בשמור ישראל מצותיו יתברך יגרמו לצרף ולשתף יחד עליונים ותחתונים. והוא מאמר הנביא ישעיהו ע"ה

שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני ראשון אף אני אחרון. אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחד. אמר יאות לך יעקב לשמוע בקולי בשמירת מצות תורתי. יען אתה ישראל מקוראי. קרוא לי במשמר תורתי ומצותי מה שלא עשית כן לכל גוי. והסבה בזה כי ע"י המצות האלו כשתשמרו אותם נמשך כי עם היות ידי יסדה ארץ שעשיתי את הארץ יסוד ומרכז העולם. שמקימו הוא המטה וימיני טפחה שמים. נמתחו להיות כדוריים. ומקום העגולה הוא לצד מעלה. וא"א לעולם שהמרכז האמצעי יעלה למקום העגולה. ולא העגולה תרד למקום המרכז. מ"מ קירא אני אליהם שיעמדו יחד במקום אחד מצומדים. המרכז למעלה והעולם למטה באמצעית המצות שצויתי אתכם. א"כ רדפו ותפסוהו ואל תרפו ידיכם למען לא תפרד החבילה הזו מצרוף הבריות. וכל זה כפי שטת הרב ברטנורה ז"ל ברבוי תורה ומצות שנאמר על אותן שלא היו צריכות להאמר. ולי אפשר עוד בכונתו כפי פשטן של דברים. כי הנה ידענו מיסודם ז"ל שבמתן תורה החזירה יתברך על כל האומות ולא רצו לקבל אותה. כאמרם על פסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר. וגו'. כי כשבאר לכל אחד מהם ממצות התורה אמרו בפי' שלא היו יכולין לקבלן. זה לא היה יכול לעמוד בלא תרצח מפני ברכה ועל חרבך תחיה. וזה בלא תנאף שבא מעמון ומואב. וזה בלא תגנוב כי ידו בכל וכו'. באופן שלא עצרו כח לסבול עול תורה ומצות כי הם חפצים בחיי השלוח. ואילו היתה התורה קלת השמירה במצות מועטות. אולי היו אוחזין בה יתר האומות. אבל מפני כובד רבוים לא נמצא מי שירצה להשתעבד בקבלת עול כבד כזה אלא ישראל אשר הטו שכמו לסבול. ובפי' אמרו בפ' שמיני עולא ביראה בשם רשב"י אמר משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו. הטעון לחמורו ה' סאין ולכלבו ב' סאין והיה החמור הולך והכלב מלחית נטל ממנו אחד ונתן על גבי החמור אעפ"כ היה מלחית א"ל את טעין מלחית לית את טעין מלחית. כך אפי' ז' מצות שקבלו בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמד ופרקן לישראל. וראיתי לרב בעל מתנות כהונה ז"ל הבין אמרו את טעין מלחית בתמיה. וכי דרך רביצה תרצה לשאת. אין את יכולה לשאת דרך רביצה וכו'. ואחר המחילה יראה לע"ד שאין זה פשוטן של דברי'. אבל הכונה היא במליצת המשל שאמר בעל הכלב כמשתאה. איני יודע מה לעשות לך. כי הלא ראינו שבין בהיותך טעון את מלחית וזוחל על גחונך. ובין כשאינך טעון גם כן שכבר הקלתי משאך את מלחית כבתחלה. ע"כ יותר טוב הוא לפרוק מעליך גם את הכל. וכונת הענין במלחית הוא אצלי. כי זהו ההפרש שבין ישראל לעכו"ם כי ישראל בהיותם מקבלים עול המצות ושומרים אותם הם הולכים מהלכם מעל הארץ לרשת משכנות מבטחים בעולם העליון. וזהו שהיה החמור מהלך. אבל העכו"ם הדומים לכלבים אלמים. לעולם הם זוחלי עפר כי בטנם וגחונם נגרר בארץ שאין להם פניה כי אם אל הארצית והגשמית שהוא ממש משל המלחית. וכמה נתמרמר מזה המשורר ע"ה בשם ישראל בגלות החל הזה. באמרו

למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך. ולפי טבע הלשון תחסר אות הוי"ו במלת תשכח והיה ראוי לומר ותשכח. אבל יאמר הן אמת כי בגלות המר הזה