בינה לעיתים חלק ב קצה

והרוח החיוני כעין הגלגלים כי ממנה התנועה וההרגשה. והנשמה המשכלת כדמיון השכלים הנבדלים . ועליהם אמר המשורר ע"ה הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. כי אם הכונה היא לומר שיהלל לה' כל ימי חייו ובעודו בעה"ז. הוא כפול דהיינו בחיי היינו בעודי. אך יאמר כי היה בחפצו להלל לה' בכל ג' חלקי נפשו האמורים. ובנפש הצומחת אמר נפשי היא ממש החלק הנקרא בשם נפש וכנגד המרגשת שהיא הרוח החיוני אהלל ה' בחיי. ירצה אהלל את ה' עם אותו החלק אשר הוא החיים שלי. ועל הנשמה המשכלת אמר אזמרה לאלהי בעודי. רצונו אזמר לה'. עם החלק אשר הוא לי עוד תוספת ויתרון ועודיות על שאר הבעלי חיים. הנשמה העליונה. אשר לא ישתתפו בה שאר הנבראים התחתונים. כי הוא למין האנושי לבדו. והוא מבואר כי אחרי אשר הוא יתברך הפליא חסדו לנו בתת בנו שלשת הכחות האלה. חוייבנו לעבדו שכם א' בשלשתן. ובכל אחד מהם ככל הבא מידינו וכבר בא לנו הזרוז על זה בדברי מרע"ה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והפי' השגור בפי כל על מלת מאודך הוא על הממון. ולא אחדל מלשאול השואל. למה לא באר כמ"ש שהע"ה כבד את ה' מהונך. אכן ע"פ דרכנו יאמר כי ראוי לנו לאהוב אותו יתברך בכל ג' חלקי נפשנו. אם ברוח החיוני. אמר בכל לבבך כנודע היות הרוח החיוני משכנו בלב ואם בצומחת ובכל נפשך כמשמעו. והקדים הרוח כי נודע האהבה באה מההתעוררת אשר העיקר הוא הלב כי ממנו הכח המתעורר. ואם בנשמה המשכלת ובכל מאודך. כי באותו המאודיות וההעדפה שהיא לך להבדל משאר הנבראים. היא הנשמה המשכלת. והנה כי כן איננו רחוק שנאמר כי למען נשתלם בג' החלקים האלה הסכימה חכמתו יתב' להמציא ולתת לעמו ישראל מיני מצות. בהם ישתלמו בג' כחות נפשם ועל ידם יתקיימו חלקי הבריאה שלשתם. הם החקים המצות והמשפטים כי חלק החקים שנעלם טעמם היא דוגמת המלאכים נעלמו ההשגה. כי הבעל גשם יקשה לו מאד להשיג הנפרד. וחלק המצות שנתגלה טעמם ונושאם מעולה ונכבד. כעין שמירת השבת והמועדות וכיוצא הוא על הרוח החיוני שמתעוררת ומתנועע להם בעולם הגלגלים. וחלק המשפטים שנושאם דברים חמריים. בא כנגד העולם התחתון. ונמצא בקיום כל המצות קיום כל העולמות ואולם ראוי לנו להתבונן. כי המדרגות שאמרנו בענין המצות בקדימה ואיחור. הוא בערכנו כפי מה שאנחנו בעינינו משיגים מהם. אך לפי אמתת ענינם והוייתן העצמית. כלם כאחד מופלגי המעלה ורמי הקומה. והנראים יותר שפלים הם גבוהים עד (בינה לעתים) ח"ב מרום בסודות עמוקים עד שאפילו המשפטים המבוארים מעצמם. שהכל משיג טעמם. הם בפנימיותם. כל כך נעלמים ונסתרים כמו החקים. ומאומה אין אנו יודעים מענינם כאשר בא במדרשם ז"ל ועל הכונה האמורה יש לנו לפרש מה שבא בויקרא רבה פי' י"ג

אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים א' לחיים ואחד למיתה אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל. ושאינו לחיים אמר כל מאי דבעי הבו ליה. כך העכו"ם שאינם לחיי העולם הבא. כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל. אבל ישראל שהם לחיי העה"ב זאת החיה אשר תאכלו. ד"א זאת החיה אשר תאכלו הה"ד כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. וכל כך למה שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו. ויש להרגיש שאם על כל פנים הוצרך למשל ליישב איזה דבר שדקדקו בפ'. יקשה מה לו להכניס בו עכו"ם אשר לא צוה אותם כיון שהכתוב אינו מדבר אלא מישראל שצוה ה' לבלתי אכול מהטמאים. יאמר בלבד משל לרופא שנכנס לבקר חולה של חיים א"ל זה תאכל וזה לא תאכל וכו' אבל לומר ג"כ שהיה אחר של מיתה מאן דכר שמיה. גם בהבנת דברי רב ע"ה מה הכונה באמרו לא נתנו המצות אלא לצרף וכו'. ונודע מה שפי' בו הרמב"ם ז"ל שהוא לצרפם וללבנם כצרוף כסף מכל סיג וחלאה. ואחרים פירשו שאין זה אלא דרך נסיון לצרף את הבריות לראות אם יעמדו בצוויו יתברך. לכל הפירושים יקשה איך אמר נתנו המצות לישראל לצרף את הבריות. פתח בישראל וסיים בבריות. ונראה כי הם ז"ל הרגישו בפסוק אמרו זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם נכנס בחיה למה יצא בבהמה. ורז"ל למדו מכאן שזו בכלל זו. ומאי אשר על הארץ. פשיטא שעל הארץ הם החיות והבהמות. על כן אמר ר' תנחום ע"ה במשלו כי הכתוב עצמו פי' הטעם למה היתה כזאת ממנו ית' להזהיר את ישראל מאכילת קצת בעלי חיים מזולתם מה שלא עשה כן לכל גוי. והוא כי נמשל זה לרופא שמבקר שני חולים ובראותו שהאחד לחיים והאחד למיתה. נותן סדר האכילה לאשר הוא לחיים ולשל מיתה מרשהו על הכל. ולפיכך אומר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ירצה הנני מצוה אתכם בני ישראל שתאכלו זאת החיה הטהורה ולא הטמאים. ובא צווי זה לכם יותר מכל אחרים הם העובדי כוכבים אשר נמשלו כבהמות. כי ע"כ אמרתי להם כירק עשב נתתי לכם את כל דעשבא כתורין יאכלו. שכל המאכלים יהיו אצלם כירק עשב שהוא מאכל הבהמה כאמרו עשב בשדך לבהמתך. הטעם הוא אשר על פני האדמה. לפי שהם אינם