בינה לעיתים חלק ב קפט

הנאות שבו יתנהג בדבורו אם לקטנים אצל הגדולים לזה מרוב ענותנותו שם המשל לעצמו ואמר כי כל ימיו כשהיה גדל בין ברכי התלמידי חכמים. והוא הצעיר לכלם. הנהיג את עצמו בענוה יתרה לשמור פתחי פיו ובלתי דבר אפילו דבר א' בפניהם. כי זהו המוסר האמתי לקטנים שלא לדבר כלל לפני הגדולים. וגם לגדולים המדבר עם הקטנים הן אמת שלא יבצר לגדול מלדבר ולדרוש אל העם או לתלמידי' הקטנים ממנו ללמדם ולהנהיגם בדרכי יושר לעבודתו יתברך. אך גם להם באה האזהרה שידברו יוכיחו ויצטרכו כל הנצרך ללמד דעת את העם בדרשתם. האמנם כי העקר מה שיעשה רושם גדול. לחקות בלב האנשים האהבה והיראה. אינו המדרש שדורש להם הרב אלא המעשה הטוב אשר הוא עושה. כי ממנו יראו וכן יעשו. וישתדלו להדמות אליו באשר היא עושה. ואולם כנגד השוים החברים המדברים זה עם זה. הזהיר שכיון שהדבור הוא הכרחי מצד המדינית שאי אפשר בלתו בעבור המשא ומתן ושאר דברים. לכל הפחות יהיה דבור זה היותר מעט שאפשר בצמצום נפלא. כי כל המרבה דברים מביא חטא וגורם רעה לעצמו. וכבר ידעת מה שהביא הרמב"ם ז"ל מאותו החכם שהבחין הדברים ומצאם נחלקים לד' חלקים. והוא לא היה מדבר אלא בחלק הרביעי. ואמרו עליו בעלי המדות במין זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וכו'. ושמא נמליץ על זה מאמר שהע"ה

ברוב דברים לא יחדל פשע וגו', רצונו שמארבע חלקי הדברים לא יחדל מלהיות פשע ברוב שבהם דהיינו ג' חלקיהם שהם רובם. כי חלק א' הוא מעוטם. ושני חלקים הם חציים. א"כ הרוב הם בהכרח שלשה חלקים. ועל כן מי שהוא משכיל כאותו החכם. הוא חושך שפתיו מלדבר ברוב הזה ולא ידבר אלא בחלק הרביעי שהוא מעוטא דמעוטא. עד בא זמן יהיה הדבור כלו קדש באמרות ה' אמרות טהורות. ברוך ה'. אכי"ר. דרוש ג' לפרקים משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הזו מוינים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה

הועילו חכמים בתקנתם ללמוד פרקים אלו בזמן הזה כאשר נתבאר למען נוציא מהם תוכחת מוסר. והורונו בפרטות ביחוד במשנה הראשונה הזאת. שיהיו ע"פ התורה אשר הורנו מלמדנו להועיל. יסודתם בהררי קדש משפטי ה' אמת אשר נבעו ממקור חכמתו יתברך. ולא שנעשה אותם בשביל הכרעת השכל ויושר הסברא

והוא לדעתי הנרצה להם ז"ל בפרק בג' פרקים דשקלים. דתנן שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ואני מדייק שאם כונתם ז"ל לומר בלבד שלא יספיק לצאת ידי המקום אבל צריך ג"כ לצאת מחששת האנשים א"כ למה אמר ענין זה בלשון כדרך וכו'. שתלה הדבר בה' יאמר בקיצור שאדם צריך לצאת ידי המקום וגם ידי הבריות. גם מה שהעיד הרב בעל יפה מראה ז"ל שאצלו יתברך לא יצדק כפשוטה שצריך לצאת ידי המקום דהיינו להרחיק כל מין חששא. כי הוא יתברך ויתעלה חוקר כליות ולב. ויודע פנימיות הכונה

ויראה לומר כי הבריחה מחשדת הבריות אין ספק היותה דבר ראוי ומתקבל אצל השכל. כי יגונה מאד ויהיה בזוי ושפל בעיני האנשים כשיתן מקום שיחשבו עליו רעה. גם יגיע לו מזה נזק והפסד ומפני כך יתרחק האדם מהיותו נחשד על כן אמר כי לא זו הדרך להתרחק מן החשד בעבור אלו הסבות ודומיהן. אבל העיקר הוא כי לא טוב בעיני ה' היות האדם נחשד מהבריות. והוא יתברך מצוה ומזהיר מלגרום עליו חשדא ומצד זה להיותו מוזהר על ככה ממנו ית' ולבלתי עבור על רצונו צריך לברוח מן החשד ולא לענין אחר ויהיה זה אצלו ממש כעין מה שישמור כל מצותיו ית' וישתדל לצאת ידי חובתו עם בוראו כי ודאי לא יניעהו ע"ז אלא חיובו להכנע אל צוויו יתברך ולעשות מאמרו כן. וע"ז הדרך צריך שיצא ידי הבריות ויתרחק מהיותו נחשד מהם להיות כן פצו יתברך כדרך וכעין מה שהוא צריך לצאת ידי המקום ב"ה בשמירת מצותיו שאינם להיות מסודרים מן השכל והסברא הישרה. אלא כי אמר ונעשה רצונו. ומביא ראיה ברורה ע"ז מענין בני גד ובני ראובן שאמר להם מרע"ה:

והייתם נקיים מה' ומישראל. כי יש מהדיוק בדבריו שאמר אם תעשו את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו' עד סוף דבורו מה לו לכפל הזה אם תעשו אם תחלצו והוסיף לומר ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' וגו'. כי לא הוצרך לכל זה האריכות אחרי אשר אמרו בפי' ואנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב אל בתינו וגו' הרי פירשו כל הצורך ובדבריהם נכללו כל דברי מרע"ה. ולא היל"ל אלא סתם אם תעשון את הדבר הזה והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ וגו'. גם אמרו לפני ה' כמה פעמים וחתם ואמר והיתה הארץ הזאת לכם לנחלה לפני ה'. ועוד באמרו ואם לא תעשון כן הנה חטאתם וגו' כי