בינה לעיתים חלק ב קעט

יתברך לבלתי קלל והכות עוד וגו'. ועוד הסתירה הנמצאת בענין זה של רוע היצר שנראה היותו סבה אל פעולות הפכיות. כי קודם גזרת המבול אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וגו' ומיד ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' מאדם עד בהמה וגו'. הרי שמפני היות היצר באדם רע. עלתה הסכמת חכמתו יתברך למחות את הכל מאדם עד בהמה וגו'. ומנגד לזה אמר כאן כי גמר ואמר ה' שלא לקלל ולהכות את כל חי עוד. ונתן בזה הסבה עצמה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו. גם ידוקדק יתור אומר כאשר עשיתי לבלי צורך כי הוא מובן מאמרו לא אוסיף עוד להכות כמו שבקללה אמר בלבד לא אוסיף עוד לקלל ולא אמר כאשר קללתי. ונאמר בישוב הדברים כי למדונו רז"ל באומרו והנה טוב מאד זה יצר הרע. ותמהו וכי יצר הרע טוב מאד אלא שאלולי יצר הרע לא היה אדם בונה בית ולא נושא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן וכו'. והכונה בזה מה שפי' הרמב"ן ז"ל כי עם היות יש ביצר הרע חלק הפסד ורע מצד הטייתו אל הפחיתות במניעת השגת האושר מ"מ הרוב ממה שנמשך ממנו ומאיכיותו הוא טוב אם לתועלת קיום העולם ואם לזכות את העמל לשכר טוב בעמלו בכבשו את יצרו ומצדדים אחרים באופן שיצא הפסדו בשכרו. וחלקי הטוב שבו הם יותר מחלקי הרע עם היות דכלהו איתנהו ביה רע וטוב. והיתה א"כ כונתו יתב' בבראו אותו לומר שאם לפעמים יזיק את האדם בחלק הרע המועט הנה יועילהו על הרוב ביתר חלקי הטוב הנמשכים ממנו. ואולם בזמן הנפילים האלה אשר השחיתו דרכם בני אלהים ולא נטו כלל אל צד הטובה לא יצאה כונתו ית' בבריאת היצר כי ראה כי רבתה מאד רעת האדם עד שהיצר שבלבו אינו קצתו רע ורובו טוב על הדרך האמור כי אינו אלא רק רע אין בו אלא צד הרע בלבד נמשך בו כן כל היום תמיד ואין בו שום חלק מהטוב שהיה מקוה ימשך ממנו: וע"כ נחם הוא ית' ממה שעשה האדם וכב"י נעצב על לבו של אדם שעשאו באותה התכונה שיהיה בו גם היצה"ר כיון שראה. שכל יצר המחשבות שבלב לא היה אלא לרע' ואז יצאה מלפני בית דינו הצדק גזרת המבול להשחית כל בשר כי כיון שתכלית הכל היה האדם והאדם עצמו לא שמר התכלית הנרצה בו. א"כ הנמצאים כלם למה. והוא אומרו האל יתברך לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ וגו' כלומר עלה לפני זכרון הקץ והתכלית של כל בשר דהיינו האדם שלתכליתו נברא כל בשר. ועכשיו שהאדם הוא נשחת יש להשחית גם את הכל כיון שלא הסתכל בתכליתו. ואולם בצאת נח מן התבה תקן את המעוות הזה במה שהשכיל להטיב לראות בתכלית צואתו יתברך על השבעה מן הטהורים כי על כן הקריב מהם קרבן ואז עלה ריח הניחוח לפניו ית' שהכונה ירד לסוף כונתו וסבת הבאת הקרבן ההוא והיה לו מזה נ"ר וערב לו לאשר הסתכל בטוב התכליתית. ולפיכך אמר מכאן ואילך לא אוסיף עוד לקלל האדמה לסבת האדם לומר כי בעבור שהוא היה תכלית בריאתה ראוי שתפסד בהפסדו. כי הנה עתה חזרה עטרה ליושנה בבריאת היצר והוא כבראשונ' טוב מאד שהטוביות שבו הוא מאודיי ועודף על הרע שאינו אלא במעוטו. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ירצה מה שיש מהרע ביצר אינו אלא מה שהיה בו מזמן נעוריו של היצר מתחלת בריאתו על האופן שיצרתיו שהיה בו קצת רע לגבי כמה וכמה טוב מאד הנמשך ממנו. וא"כ לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי כלו' לא תהיה ההכאה לכל חי על הדרך ועל האופן שעשיתי את החי הזה שהיתה עשייתם ובריאתם של כלם בשביל האדם. לא ימשך ג"כ שאף הכליה וההכאה תהיה לכל חי בעבור האדם שכשיחטא האדם אמחה את כלם כאלו יאמר לא יהיה ההפסד מעין ההויה והעשיה. ויצא לנו מכל האמור אמתת מה שהקדמנו. כמה נתעלמה השכלת התכלית מכל מה שיוכל האדם לדרוש ולחקור

ואמנם נתבאר לנו עוד מכל זה למוד מוסכם ואמתי כי לא ימצא שום פועל מנוח ומרגוע בכל אשר יעשה עד אשר ישיג ויגיע אל התכלית הנדרש ממנו ובהחסרו אין לך עצבות רוח גדול מזה על הדרך הנאמר בפסוק ויתעצב אל לבו. וכבר נודע מגדר ותכלית האמתי שאינו מושג אלא בסוף הכל אחר השלמת כל הפעולות המביאות אליו. וכל הקודם לזה מן האמצעים לא יתיחס לו שם תכלית כלל כי כלם הם כמו ההליכה בדרך ובהגיע אל המקום הנרצה שם היא המנוחה בתכלית. אכן נתעלתה תורתנו הקדושה עלוי רב על זה. כי אין תכליתה תלוי במה שישיגנה האדם עד סופה. אלא בכל מה שידע וישיג ממנה מעט מעט תהיינה כל ההשגות אליו במדרגת התכלית והוא המכוון למשורר ע"ה באמרו לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ירצה לבוא אל השגת איזה תכלית שיהיה. ראיתי בהכרח יצטרך הקץ והסוף של כל הפעולות כי לא יבא התכלית אלא אחר הקץ ולא קודם אבל מצות תורתך אינה כן היא רחבה מאד שיש לה תכליות הרבה ובכל קוץ וקוץ שישיג ממנה קנה לו תכלית אחד. וע"ז אמר החכם בנו ע"ה ראשית חכמה קנה חכמה. כי הוא מייעץ להדבק בחכמת תורתו תתעלה באומרו בפ' הקודם אל תשכח ואל תט מאמרי פי אל תעזבה ותשמרך אהב' ותצרך ונתן הטע' בזה בהורא' ההבדל העצום אשר בין חכמת התורה לזולתה. כי ביתר החכמות לא יתייחס לו קנין והשגת איזו חכמה שתהיה עד אשר יבא אל קצה. או אחר בואו אל גבול רחב ממנה אבל חכמת התורה א"צ להמתין כלל אלא מיד בהתחלת' וראשית החכמה קנה חכמה לך קנין חכמ' כי בכל קניניך בכל מה שתקנ' ותשיג ממנ'