בינה לעיתים חלק ב קעח

הפעולות. וע"י הידיעה המעולה הזאת מכונת התכלית נשארו האמצעיים מושגים מאליהם. א או אם לא יושגו לא ימשך מזה שום חסרון. באשר אינם אלא טפלים והם בלתי מעלים או מורידים בעצמות הדברים. וכמה הועיל זה ההשתכלות להתבונן על התכלית לנח אחר צאתו מן התבה שאמרו עליו ז"ל בב"ר ויבן נח מזבח לה' ויבן כתיב נתבונן אמר מפני מה צווני הקב"ה ורבה בטהורים יותר מן הטמאים אלא להקריב מהם קרבן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה. והרב בעל יפה תואר ז"ל הרגיש על זה מדדרשו לעיל פרשה ל"ב על גם מעוף השמים שבעה לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע על פני כל הארץ וגו'. וכיון שהשי"ת עצמו אמר שהם לצורך העולם דהיינו לצורך אכילה היאך נתבונן נח שהם לצורך הקרבנות. והיכי מצי למעוטינהו בהקריבו מהם שישאר העולם בלי הרבוי הצריך וכו'. וכתב שמא אגדות חלוקות הן ונכנס בדוחקים אחרים ע"ש. ובעניותי יובן בדקדוק לשון האגדה דקאמר מפני מה צוני הקב"ה ורבה בטהורים כו' שאינו מכוון על מתכונתו ולא הל"ל אלא מפני מה צוני הקב"ה להרבות בטהורים או מפני מה הרבה הקב"ה בטהורים וכדקדק הרב ז"ל. וכן אמרו מיד ויקח וגו' מה הוא זה התכיפות

אמנם יראה דבפרקא בתרא דזבחים שיילינן מנא הוו ידעי. כלומר מי הם הטהורים והטמאים. ומסיק רבי אבהו אמר קרא והבאים זכר ונקבה הבאים מאליהם שכלם מאליהם באו ואותם שבאו שבעה ידע שהם טהורים. ושבאו שנים הם טמאים. ולפי זה היה מהתחכמות נח לתת לב על זה כי הוא יתברך צוהו בדרך צווי על זה שהוא יהיה הלוקח שבעה מן הטהורי' בשאמר לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבע' שבע' וגו' שזו מצוה פרטית אליו שהוא יקח אותם מן החוץ ויביאם אל התבה. ואולם בשעת מעשה ראה כי הם באו מאליהם כלם בין השבעה מהטהורים בין השנים מהטמאים. שזה ודאי פועל אלהי השגחיי שהוא שלחם והדריכם אל התב'. ונמצא שהוא ית' עצמו הי' המרב' בטהורי' יותר מן הטמאי' במה ששלח וסדר שיבאו מאליהם שבעה טהורים ושנים טמאים ונח לא לקחם ולא עשה כלום בהבאתם. וא"כ היה נח יושב ומתמיה ע"ז מפני מה צוני הקב"ה שבא אלי צווי ממנו ית' שאהי' אני הלוקח מן הטהורים יותר מן הטמאים כאלו הדבר תלוי בי. ולפי האמת לא היה הדבר כן כי ה' ית' הוא פעל ועשה והוא רבה בטהורים יותר מן הטמאים בשלחו אותם שיבאו מעצמם שבעה מאלו ושנים מאלו והיה א"כ הצווי אצלי על דבר הלקיחה דבר בטל כיון שלא אהיה אני הלוקח. ואם להודיעני שהשבעה הם טהורים והשנים טמאים לא היה לו לאמרו בתורת צווי שאקחם אלא מעיקרא כשאמר לי שנים מכל יבואו אליך שהודעני יבאו מאליהם אז היה לומר ג"כ בדרך הודעה יבאו מהטהורים ז' ומהטמאים ב'. אלא ודאי יראה כי בצואתו זאת אלי לבלי צורך גלה אזני והעירני על כי זולת המכוון ברבוי עצמו של הטהורים שהוא ית' רבה אותם יש לו עוד כונה אחרת בצוותו אלי על היתרון הזה לרמוז לי כי יש בזה צד מצוה מוטלת עלי נמשך ג"כ מהרבוי. והענין הוא כי הרבוי מצד עצמו הוא להחיות זרע על פני כל הארץ שיהיו נמצאים לצורך אכיל' וכדברי המדר' דלעיל ומה שבא אלי הציוי על ככה הוא לעוררני שאקריב אני מהם קרבן. כי אמנם לתכלית האכילה בלבד היה מספיק להרבות ב' או ג' יותר מן הטמאים אבל בהיות הרבוי כ"כ וצווני עליו. ודאי היה כדי להקריב קרבן וימשך מהרבוי ב' הדברים האלה. ואולם יש התחלפו' בין ב' אלה הכונו' כי הכונ' של הרבוי עצמו שהיה בעבור האכילה. לא תמשך תכף לעת כזאת אלא לעתיד אחר שיתיר הוא ית' אכילת הבשר כי עדין היתה אסורה להם אבל כונת הצווי שהוא להקרבת הקרבנות אינה לעתים רחוקות אלא תכופ' וסמיכה ליציאה מן התב' ולפיכך מיד ויקח נח מכל הבהמה הטהורה ולא המתין לזה שום זמן. ושמא נדייק אומרו ויקח נח מכל הבהמ' וגו' ויעל עולות כי למה הוצרך לומר הלקיחה פשיטא שהם העלה אותם עולה שלקחם ולא היל"ל אלא ויבן נח מזבח ויעל מכל הבהמה הטהור' וגו'. אלא שאולי כשאמר לו ית' מעיקרא בא אתה וגו' מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו' אינו צווי שבבאו אל התב' יקחם שא"כ היה מן ההכרח שיקחם מן החוץ קודם בואו אל התבה ולא אחר הכנסו ואיך אמר תחלה בא אתה וגו' ואח"כ תקח לך לא היל"ל אלא מכל הבהמה הטהורה תקח וגו' ובא אתה וכל ביתך עמהם אל התבה. וגם מלת לך למה. אלא שדרך רמז אמר לו אתה תכנס לתבה וגו' ואח"כ בזמן העתיד לעת המצטרך תקח מכל הבהמ' הטהור' לך לצרכך להנאתך ולטובתך והיינו להקריב מהם קרבן כיון שהם ז' שרבויים מספיק. וכיון שזה רמז לו ית' באומרו תקח. לפיכך כשנתבונן ע"ז והבין שבא אליו הצווי בעבור הקרבן כאמור. מיד ויקח מן הבהמ' קיים מאמרו ית' שא"ל תקח שעשה הלקיח' בפעל והסכים על הכונה בזה שתעלה אותם עולות במזבח וכל זה בא לו בהיותו משכיל בהתבוננות התכלית לכונת צווי ית' וכבר הועילה לו השכלתו זאת כאשר העיד מיד הכתוב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. וראוי לדעת מה טעם בריח הזה שבעבורו הסכים