בינה לעיתים חלק ב קעה

ממעשה הסבלן שהביא הרמב"ם ז"ל באבות. ועל זה אני רגיל לפרש מאמר שהע"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ירצה בכל מה שיעמול האדם ויקבל התעצבות לסגף עצמו בתעניות ודומיהם ודאי יהיה לו תגמול ויתרון והנה שכרו אתו. אך זה הוא כששותק ואינו מפרסמו בשפתיו. אבל כשהגיע לדברו בשפתיו ולהודיעו לזולתו לומר שהתענה וכדומה. אך למחסור. הוא מחסר ממנו שלמות הפעולה והתכלית המעולה אשר בה ואבד הכל. ועל דרך זה אמר במקום אחר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו. לומר שעמל האדם האמתי אשר עליו נולד שהיא עמלה של תורה. יקרא באמת שעמלה נפשו לו להנאתו ולטובתו דוקא כשהוא סותם על זה הפה ואינו מודיעו

והנה שאול ע"ה שבח את דוד על הפועל שעשה וקראו צדיק בזה להודיע שעשה פועל מעולה מאד. ועכשיו הרגיש איך הגזים במעלת הפועל הזה. כי זה וצדק אלו דוד ע"ה אחר עשותו אותו היה מסתירו ומעלימו ולא יזכירנו על פיו. והוא לא כן עשה אלא הגיד איתו ופרסמו לבעל הדבר עצמו כאלו רצה שיחזיק לו טובה או להתגדל ולהתפאר מזה או לאיזה תכלית אחר חיצוני לא מכוון אל המעלה עצמה. ע"כ אמר כי אין הדבר כן והוא לא כן דמה. אלא תכלית ההגדה היה לענין מעולה מאד. והוא להלהיב הלבבות ולעורר רוחות האנשים ילמדו ממנו לבלתי החזיק במדת הנקמה ולסבול העלבון ולא ישלחו ידיהם באויביהם וזה אמר ואתה הגדת היום וגו' ירצה מה שאתה הגדת היום ופרסמת הפעולה הזאת שעשית עמי טובה ולא הרגתני לא היה זה מאתך בכונה גרועה אלא מפני שימשך מזה תועלת עצמי לזולתך כי מכאן ואילך כשימצא איש את אויבו לא ינקם ממנו אלא ישלחנו בדרך טובה כי זה ילמוד ממך בק"ו ומה דוד מלך ישראל שמטבעו היה כעסני בעל חמה ונוקם והיה נרדף משאול חמיו בכמה מיני הרדפות תחת כמה טובות אשר עשה לו. וכמעט היה מותר לו מטעם הבא להרגך השכם להרגו. והיה מוסת מעבדיו ועמו לעשות כן ועכ"ז כבש את יצרו ולא עשה מאומה כ"ש אני וכו'. ובזה ימנע עצמו מלרדפו וישלחהו בדרך טובה. והנה האיש ההוא להבא יעשה פעולה זו הטובה ויזכה לתגמול. וגם אתה בשכר הפעולה הטובה הזאת שיעשה זולתך ישלם הקב"ה לך כי היית אתה הסבה במה שעשית לי היום הזה. כי ממך ראה וכן עשה ולכן ראוי שתקבל שכר מזה. ויצא לנו מכאן כמה מעלות טובות ומדות חשובות נלמוד מן השלמים אשר ילמדונו להועיל בפעולותיהם השלמות. אכן המלמד האמתי הכולל כל השלמיות ותכליתן אשר אליו צריך יהיו תמיד עינינו צופות להדמות בדרכיו ונלכה באורחותיו. הוא אלהים חיים מלך עולם יתברך שמו כי ממנו הכל. הוא שאמר המשורר ע"ה הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. אמר כי הצדיקים הרוצים לפעול כפי השלמות הם המבדיל כמה הבדלות כמו הצייר אשר ברצותו לצייר ע"י גוונים וסממנים דיוקנו של אדם אחד מניחו נגד פניו ותמיד עיניו בו משגיח ומביט בכל פרט חלקי פניו בדקדוק לציירו בדמותו כצלמו ומצייר מעט וחוזר ומביט ושוב מצייר מה שהביט וכן פעם בפעם. כך הצדיקים הם מביטים הבטה שכלית אליו יתברך ומתכוונים במדותיו הטהורות ומיד הם רצים ללכת בדרכיו ולעשות כמעשיו. ובזה אין מקום שמעולם פניהם יחפרו כי תמיד יהיו שלמי הפעולות. ואין צורך להאריך בראיות על זה. ובחפשנו בין המון רובי מעלותיו יתברך אשר לא יכנסו בגדר המספר ראינו אחת מיוחדת נשתבח בה הרבה והפליג להזכירה במקומות שונים. והוא היותו תמיד בוחר בשפלים וקטני המדרגה והוא מקבלם ומקריבם אליו ומגדילם ומרוממם במעלה וכבוד. והמופת הכללי ע"ז הוא מה שבחר בעמו ישראל בהיותם בשפל המדרגה במצרים ירודים ומבוזים ולא פנה אל קטנותם אלא אדרבה היא שעמדה להם לבחור בם כאמור לא מרובכם וגו' כי אתם המעט. וברחמיו העלם גם עלה ונתן להם יד ושם והקריבם אליו עד גדר הגיע למה שהפליגו עליהם במאמרנו. אשר לבלתי האריך לא נפרט בדיוקיו ונאמר בכללות כוונתו. כי הוא יתברך לקח לחלקו עמו ישראל להשגיח עליהם להטיבם ולהספיק כל צרכיהם. ואמנם היתה הטבתו אליהם בא' מג' פנים. הא' במה שהוא בחסדו משפיע עליהם מהטובה בהשגיחו בפרטות איכות צורך כל א' ואחד לתת לכל אחד די מחסורו אשר יחסר לו. הוא אשר דבר מרע"ה ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. שדקדקו בו המפר' הכנסו בלשון רבים ויוצא בלשון יחיד

ואני אומר כי טבעי בני האדם משונים במזגיהם כפי חילוף איכיותיהם בלחות ויובש וחום וקור. והיה מתכונת השכל להשכיל במזונותיו יהיו לפי צורך מזגו במנגד אליו. כי אם דרך משל הוא נוטה אל קצה הלחות יאכל מאכלים מייבשים ויתקן חסרון טבעי. וההפך בהפך. אבל אם בהיותו לח הטבע יאכל מאכלים לחים יפסיד מזגו ויסבב חלאים רעים לעצמו. אמר כי הוא ית' בהשגחתו הנפלאה כשרבים יעשו מצוה ויעבדוהו כלם בשוה לא יתן להם שכרם בענין מזונותיהם בשוה ובכללות. אלא ישגיח לתת לכל אחד ואחד בפרטית המזונות השייכים והמועילים לפי איכות מזגו, באופן שמאופן כוון המזונות