בינה לעיתים חלק ב קעד

מסוסבים מהרעם שעדין הוא כאלו לא יצא שלא הגיע לחוש השמע של התחתונים. וזה אחד מאלף אלפי אלפים מפלאי הטבע המסודר מחכמתו ית' וא"כ בכל מלאכה צריך להשתדל להדמות אליו ובמה שלא יספיק הטבע לחסרון הכנת החמר או הנושא יתגבר השכל האנושי להשלימו ולתקנו ע"י המצאה מלאכותית

ובזה אני מבין מה שאמר שמואל ע"ה לרבי יהודה ע"ה שיננא פתך פומך קרי פתח פומך תני כי היכי דתתקיים בידיך ותאריך חיים שנאמר כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. אמת הוא כי מרגלא בפומיה דשמואל ע"ה לקרוא לרבי יהודא שיננא וזה דרכו במקומות רבים מ"מ אם יש מקום לתת לזה איזה שייכות עם הענין שמדבר בו לא יחשב לדוחק. והנה בטעם והכרח האל תקרי יספיק לנו לומר המורגל בו דפתח בלשון רבים למוצאיהם וסיים בלשון יחיד ולכל בשרו. ע"כ מחליף מקום היו"ד שתחת היותה אחר האל"ף שתשמש להורות על הרבים תהיה אחר הצד"י ותורה על הבנין שהוא הפעיל ואז תהיה מלת מוציא על היחיד. וכנוי הם חוזר לד"ת. אך מה שיש לי בזה מהדקדוק הוא כי הניח תרתי לטיבותא מההוצאה בפה האחד דתתקיים בידיה דהיינו שישמרם ולא ישכחם והב' שיאריך ימים. ובכתיב שמוכיח ממנו לא נמצא בו רק החיים אבל שתתקיים בידו לא ראינהו בפסוק

ולהבנתו צריך אני להקדים שתי הקדמות. הא' כי הורה לנו הנסיון לא יקובצו באדם א' על הרוב ב' ענינים יחד היותו זך השכל וקל ההשכלה חריף ופקח. וגם שתהיה לו זכירה מעולה שישמור תמיד כל מה שילמוד ויעיין. אלא מי שיהיה שלם בא' יהיה חסר באחרת. וטעם זה כי ב' ענינים אלו באים מסבית הפכיות. א' מלחות וא' מיובש. והב' כי החיים הוא חבור הנפש והגוף בהצמדם יחד והמות הוא פרוק חבור זה בהיות כל חלק מאלו חוזר אל מקורו. מעתה שמואל ע"ה הכיר ברב יהודא ע"ה היות שכלו דק מאד וחריפותו בוקע ועולה וממילא תחסר לו הזכירה ולא תהיה בו בשלמות ע"כ אמר לו שיננא להיותך חריף ופקח מאד באופן ימשך מזה שלא תזכור הדברים כ"כ. לפיכך צריך שתשתדל להשלים חסרון הטבע ולבקש דבר תמורתו. וזה ע"י הוצאת הדברים בפה וימשכו לך שתי תועליות גדולות האחד שמחמת ההתמדה והשמעת הקול יתרשמו הדברים בזכירה ויתקיימו בידך ולא תשכחם. ועוד ת'כה לחיים. וזה כי אם לא יהיה עיונך ולמודך אלא שכלי מבלי הוצאות בפה הן זאת היא פעולה נעשית כולה בחלק הנפשיי. והרוחניי ואעפ"י שמשתמש בחושים. מ"מ אין כאן פעולה מוחשת ועצמית בכלים הגופניים. ואיך זה יגרום החיים שהם התחברות הנפש עם הגוף מה שאינו נפעל אלא בנפש בלבד אבל כשתוציא הדברים בפה ובלשון ובשפתים נראה שהם איברים ראשיים וחשובים בכל הגוף אז הגוף יש לו ג"כ חלק בעמל התורה והעיון הנמשך מהנפש השכלית ובין שניהם יגדילו החיים בהצמדם יחד וזה הוא חיים הם למוצאיהם ירצה דבר תורה הם חיים ואורך ימים לאותם אשר תמיד ימצאום כל עת שירצו שיתקיימו בידם ולא ישכחום. ובזה שייך לומר כן שלא ישכחום ושימצאום תמיד אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. לא יתכן לומר שימצאום תמיד בלי שכחה ואין מקום לקרא בשם מוצא למודו מזומן בידו ושמור לו אלא למי שמוציא אותם בפה. כי בזה ההשתדלות יהיו שמורים בידו כדבריהם ז"ל פרק בכל מערבין. אימתי תשמרם בבטנך כשיכונו יחדיו על שפתיך וכו'. ואז יהיו לו החיים. ובאר הפסוק הטעם איך מזה ימשכו לו החיים והוא ולכל בשרו מרפא. בהוצאתו בפה הוא מרפא ומשלים חולי וחסרון הבשר והגוף. וראינו כמה השתדל שמואל ע"ה להמציא ענין ישלים בו מה שחסר הטבע למען יהיה קרוב אליו כי כל עוד יתדמה לו יהיה יותר שלם

ואולם במדותיות שצריך להדמות לשלמים הטובים ללמוד ממדותיהם הטובים שהוא ג"כ נגלה כי ידענו פעולתיהם דורכים תמיד מהלך השלמות ומהם נראה וכן נעשה. והיא אצלי כונת שאול בחיר ה' כשאמר לדוד ע"ה

ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשית לי. ובהבנת אמרו וכי ימצא איש וגו' פירשו ז"ל שחסרה הגזרה וכאלו יאמר כאשר ימצא איש את אויבו ושלחו מבלי עשות לו מאומה ודאי ה' ישיב לו את גמולו. א"כ גם לך ישלמך טובה על מה שעשית לי בענין זה. ועוד פירשו שהוא דרך תמיה וכי אפשר בעולם להמצא מדת חסידות כזו שימצא איש את אויבו ולא ינקם ממנו ודאי לא. ואם כן כמה טובה כפולה ישלם ה' לך שעשית לפנים מן השורה לשלחני וגו'. ודוחק אלו הפירושים מבואר מלבד כי בפשט הפסוק יש לדעת מה חדש שאול ע"ה לומר שה' ישלם לו טובה על מה שעשה. וכי אין זה פשוט ומפורסם שעל פועל מעולה כזה ישלם לו הקב"ה. ולי כונת הענין הוא כי כבר התפרסם היות אחד מתנאי המעלה לפעול אותה מצד עצמה לא לשום תכלית אחר חיצוני כמו ההתפארות וכיוצא. והמופת הגדול בשלמות הפעולה כשיפעלנה ולא יפרסם אותה. אבל אם יגידנה ויודיענה כבר אבד התכלית כי מורה היות כונתו ההלול והשבח בשידעו מעלתו. ונודע