בינה לעיתים חלק א צט

עצמו נתיירא בשובו אל אדמתו כי היה פחד עשו לנגד עיניו. והיה לו לבטוח כי הוא יתברך ישמרהו ממנו כאשר הבטיחו. אבל משרע"ה לפי שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל הבטיחו ה' כי אהיה עמך שתשתתף השגחתו עמו באותה השליחות. ושוב לא ראינו שנתיירא בענין זה כלל. אמנם במלחמת סיחון ועוג נתיירא כי לא באה לו הבטחה מאת הש"י על כך וא"כ איך השוה משה ליעקב. ואגב ארחין ידוייק אמרו בשניהם ובסוף נתיירא. כי היה מספיק לומר ונתיירא. ומהרי"ע ז"ל הרגיש עוד למה לא שלשם בבחיר שבמלכים. כי ידענוהו ירא מכלם. ונראה בכונתם ז"ל כי רצו להגדיל הקושי בענין יראת אלו השלמים ע"ה. וזה כי אם כל אחד מהם היה מוצא השתנות בעצמו לגריעות בשע' היראה ממה שהיו בשעת ההבטחה. כי כשהובטח היה שלם ומעולה. ואח"כ נתמעט ערכו ומצא עצמו חסר. עם שמ"מ אחרי היות דברו ית' בהבטחתו אין לו לירא. סוף סוף יש פני ההראות ליראתו מצד השתנות ערכו לפחיתות ממה שהיה. וכ"ש אם לא נשתנה כלל אלא ככחו אז כחו עתה שודאי אין לו לירא. אך יהיה הקושי תמוה מאד אם השנוי הוא בהפך למעליותא. שהובטח בזמן היותו קטן הערך ובאה לו היראה בהיותו בעצם ותוקף השלמות והמעלה

וזה הוא מה שיפלא ביעקב ומשה ע"ה. כי שני בני אדם הבטיחן הקב"ה. כשבאה להם ההבטחה לא היו עדיין בגדר שלמותם כנודע שהשיגו לפי רוב שנותם. אלא כמעט היו שני בני האדם בעלמא בערך מה שהיו אח"כ בעצם השלמות. כי היו אז בראשית התחלתם לעלות בסלם השלמות כי שניהם לא ניסו עדיין במדרגת הנביא. ואם בהיותם במדרגה גרועה כזו הובטחו. ודאי היה להם להסתכל שבלי ספק תתקיים להם הבטחה זו אח"כ כשיהיו בתכלית השלמות. ואנו רואים כי אדרבא נתייראו בהיות האחד בחיר שבאבות והאחד בחיר שבנביאים שכבר עלו למעלה שזכו להקרא בחירי ה'. כי יעקב ע"ה הובטח והנה אנכי עמך תיכף בצאתו מבית אביו שלא היה עדיין מוחזק בנבואה וקודם למדו בבית שם ועבר. ולבסוף נתיירא כלומר והיראה היתה בסוף בזמן שהיה כבר מופלג ברום השלמות. וגם משה ע"ה הובטח בהיותו בן אדם בעלמא בראשית נבואתו והיתה הבטחתו כללית מהכרח הבנת הכתוב. כי הוא ע"ה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' והשיב לו יתברך

כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם וגו'. אשר נתחבטו בזה. איך נותן אות לדבר ההווה ממה שיהיה אח"כ לעתיד. וגדר האות הוא להפך שהדבר המוקדם הוא אות וסי' למאוחר שיהיה אחריו. מזה הכריחו ז"ל שאין פירוש הכתוב כפי הנראה מפשוטו שאומר לו ה' אהיה עמך בשליחות זה וזה לך האות ממה שיהיה אח"כ

אבל הכוונה כי משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה והשיב ה' כי לא מיבעיא עכשיו בשליחות זה. אלא אפי' להבא מכאן ואילך לעולם אהיה עמך וזה לך האות ענין זה של עכשיו יהיה לאות על העתיד. כי ממה שתרא' שתצליח בשליחותך זה. שבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. מכאן יתאמת לך שמאז והלאה עוד אהיה עמך לעולם. והנה הבטחה זו היתה לו בהיותו בן אדם בעלמא בתחלת היותו לאיש האלהים ולבסוף נתיירא. באה לו היראה בסוף בזמן שכבר היה בחיר שבנביאים שהיה לו להתחזק יותר. וא"כ נכפל הקושי בשניהם. ותשובת שאין הבטחה לצדיקים כי מתייראים שמא יגרום החטא. באמת צריכה למוד בזה. כי כבר קיימו לנו ז"ל שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. כאשר ע"ז הוכיח ירמיהו ע"ה לחנניה בן עזור כשהתנבא לשקר. ואין כאן מקום להאריך

ואפשר אבחרה לי בין דעות המפרשים ז"ל בענין יעקב ע"ה. הוא מ"ש מהרי"ע ז"ל שנסתפק יעקב באותה המראה אם היתה נבואיית או חלום דמיוני. ואני ארחיב הדבור בפי' הכתובים אשר הם מורים בעצמה הסבות אשר מחמתם בא הספק ליעקב שמא אינה נבואה אלא חלום בעלמא. כי כבר הושרשנו מתנאי הנבואה שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. ועוד הוסיפו אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה וספר הכתוב כי כל אלו ההכנות חסרו מיעקב. ותחלה אמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אשר נראה יתורו כיון שכבר אמר למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. אך הכונה להציע הסבות שהביאו ליעקב לספק בנבואתו הראשונה. כי הנה הוא יצא מבאר שבע וילך חרנה. ראה עצמו חסר זכות והולך בדרך לא טובה כי הסתכל מהיכן יצא ולאן הוא הולך. יצא מקדושת באר שבע חוץ מהארץ הקדושה. והלך למקום עצם הטומאה והרמאות ארץ חרן. עוד ראה עצמו חסר הנבואה אשר אינה תלויה בלבד בפעל כחות האברים וההכנעות אלא באבירות הלב וההסתכלות שלא יכנס בו מורך ופחד ובהיפך זה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. כי מה לנו לדעת אם לן שם לפי שבא השמש. או מפני שחטפתו שינה או סיבה אחרת. אבל ירצה כי תיכף שבא השמש. נכנס פחד הלילה בלבו. ולא עצר ללכת עוד מעט עד צאת הככבים וכיוצא אלא מיד כשפגע במקום לן שם ולא מצד ליאות או יגיעה. אלא לפי שבא השמש ולא ערב אל לבו להתעכב עוד בדרך מפני הפחד והמורא. ועוד