בינה לעיתים חלק א צח

ריקם שיחזור בו חלילה על דרך מה שפירשתי על ועשית עמדי חסד ואמת יעויין במקומו. ולפי זה נאמר כי על יסודות שלשה מיני תקוה אלו נבנו חלוקות המזמור שנאמרו בו שלשה פעמים מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי שלי הוחילי לאלהים וגו': כי תחלה דבר על כבודו ית' באמרו היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך. כי צר לנו מאד על חלול שמו הקדוש שאומרים העכו"ם איה איפה אלהיכם שהיה עושה לכם נפלאות כבר השיגו הליאות חלילה ותש כחו. כעין טענת משה ע"ה ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו' וכשאנו זוכרים זה נשפכת עלינו נפשנו וגו'. ועל זה משיב יתברך מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי. כאלו יאמר אני רואה בך שני הפכים כי שחות הנפש היא הענוה ושפלות הרוח. ומתנאי העניו והוא עצמי ודבק לו שיהיה סבלן מאד ולא ישמע ממנו שום צעקה או המיה על איזו צרה שלא תבא עליו. כדרך שפירשו על מאמר הלל ע"ה שהיה מובטח שלא היתה הצוחה בתוך ביתו. ואם כן את נפשי מה תשתוחחי שבזה את מראה תכלית הענוה. ומצד אחר ותהמי עלי שאת עושה המיה ומרימה קול כהמות ימים שאין זה מדרך השחות והשפלות. אבל מה שיאות לך הוא לשים בטחונך ותוחלתך על האלהים יתברך שמו שיעשה בעבור ישועות פניו כב"י מפני כבודו שיאירו פניו ויתגדל שמו בכל העולם שהיא תקוה הכבוד. אח"כ נעתק אל תקות החסד שעליה אמר יומם יצוה ה' חסדו וגו'. כי מאחר שמדרך ה' שיומם יצוה ה' חסדו. הנה עתה אומר לו למה שכחתני. ולא התמדת בחסד זה. וע"ז גם כן בא התשובה מה תשתוחחי וגו' הוחילי לאלהים ושימי תוחלתך בו כי מצד זה אודנו וגו'. ובמזמור האחר חתם בטענת ההבטחה וקיים דברו הטוב. ועליו אמר שלח אורך ואמתך המה ינחוני. שכבר אמרנו היות אמתו יתברך מאמרו ודבורו. והשיב ג"כ מה תשתוחחי הוחילי לאלהים ואשלים הבטחון והתוחלת מכל שלשת הצדדין. הוא מפורסם כי זה מעיקר טעמי הסבה להורות החסיה בו יתברך ולא בשום זולתו כאשר אמרנו. ונתבאר בזה כונת מאמרנו אשר ההעלם בכונת דבריו הכריחני להדחק בפירושו כי אולי דייקו זכרונם לברכה שאם הפסוק הוא כפי פשוטו שיותר טוב הוא לחסות בה' ממה שהוא בנדיבים יקשה דמשמע שנכנסים בסוג אחד. אלא שהבטחון בה' הוא יותר טוב מהבטחון האחר. ונמצא שהבטחון בנדיבים אינו רע כי אם טוב. ויש לו מקום. וישתנה מבטחון ה' בפחות ויתר. וזה ודאי תכלית הבטול. ועוד מלת מבטוח נראת מיותרת. שהיה ספיק לומר טוב לחסות בה' מבנדיבים. ע"כ אמרו כי פי' זה לא יעלה על לב לפרש בדברי דוד ולא חשש שנבין כן מכונתו. שהרי דוד הע"ה הוא עצמו אמר מאמר מוחלט אל תבטחו בנדיבים ששלל מכל וכל וסגר הפתח שלא נבטח כלל על הנדיבים. ואיך אפשר שיסתור הוא את עצמו. אלא ודאי מכח דברים אלו סמך על המבין שלא יפרש כונתו כאשר אמרנו. אלא הוא כפי דבריהם ז"ל בבראשית רבה פ' ב'. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מן אני של ב"ו את למד אני של הקב"ה מה אני של ב"ו ע"י שאמר פרעה הרשע ליוסף אני פרעה היה לו כל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב"ה אני עשיתי ואני אשא עאכ"ו. נמצא שאנו למדים עצמות קיום הבטחתו יתב' ממה שאנו רואים בב"ו כי אם פרעה הרשע עם היותו היום כאן ומחר בקבר. בשביל שאמר אני פרעה הגדיל כ"כ הכבוד ליוסף ע"ה. כ"ש הבטחתו יתברך

והם הם דברי דוד ע"ה טוב לחסות בה'. דבר טוב והגון הוא לחסות בכל תוקף בו יתב' ולקוות ממנו תועלת עצום ורב. ונאמר זה ממה שנמשך מהבטחון בנדיבים כי כשיבטח האדם בהם אנו רואים כמה מהכבוד נמשך לו מבטחונו בם. א"כ משם נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר מה ימשך מהבטחון בה'. ומכל מה שאמרנו יצא מקום הגדלת התמיהה במה שנבוכו מפרשינו ז"ל. על מה שראינו אצל יעקב אבינו ע"ה אחרי אשר הובטח מהקב"ה במראה הסלם הבטחה שלמה יהיה עמו וישמרהו בכל אשר ילך וישיבהו אל אדמתו לשלום איך נכנס מורך בלבבו וישים שום ספק בדברו יתב' כאשר נראה מדבריו וענין נדרו. והנה רבותינו עליהם השלום הוסיפו כח בגבורת הקושי הזה באמרם במדרש רבה

רבי פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתיראו. הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים. הבחיר שבאבות זה יעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה. ואמר הקב"ה והנה אנכי עמך ולבסוף נתיירא שנאמר וירא יעקב. הבחיר שבנביאים זה משה שנאמר לולא משה בחירו. וא"ל הקב"ה כי אהיה עמך ובסוף נתיירא. שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו אינו אומר אל תירא אלא שנתיירא. ויש לנו לדייק בו למה סתם תחלה ב' בני אדם ולפרש אח"כ. יאמר מעיקרא הבחיר שבאבות זה יעקב והבחיר שבנביאי' זה משה הבטיחן הקב"ה וכו'. ואם אולי לאיזה סבה תני והדר מפרש. עדיין צריכין אנו לדעת למה הספיק בענין בין הסתמיות והפי' שאמר תחלה ב' בני אדם סתם. ונמשך לבאר הענין שהבטיחן הקב"ה ונתייראו. וחזר אח"כ לפרשם הבחיר וכו'. ומהראוי היה יאמר שני בני אדם הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו ועוד קשה י בשלמא יעקב ע"ה ניחא שנתיירא במה שהובטח, כי הקב"ה הבטיחו להיות עמו ולשמרו בדרך ולהשיבו לשלום אל בית אביו. ומזה הדבר