בינה לעיתים חלק א צז

ודעו איפא כי יקרו לו שלשה חסרונות עצמיים מהעדר שלשה דברים צריכים בהכרח לעשות בקשתכם. תחלה החפץ כי עם היותו עתה רוצה וחפץ למלא כל משאלותיכם. לא יתמיד כן כי היום ירצה זה ועוד מעט ישתנה רצונו ותצא רוחו ממנו ולא ירצה עוד

והב' היכולת כי היום יהיה בתקפו בחיים חייתו ולמחר סר כחו ממנו בבוא המות פתאום וישוב לאדמתו

והג' הידיעה כי יחשוב מחשבות היאך יעשה מה שלבו חפץ להועילך. אמנם יקרה שתשאר עצתו נבערה כי יאבדו המחשבות שלו ולא ידע בין ימינו לשמאלו. וכל זה הוא בהפך ממש אצלו יתברך. ולכן אשרי חלקו של האיש אשר אל יעקב לבדו הוא בעזרו. והטעם כי כב"י שברו על ה' אלהיו השבר שלו והתקוה אשר הוא מקוה לעצמו. היא ג"כ על ה' אלהיו שהוא מקוה כמוהו ותשועתו תלויה בישועתו. ולא כבן אדם שאין לו תשועה. ובחלוף הג' חסרונות יספיק לומר היותו עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וגו' כי בריאה נפלאה כמוה א"א להתבראות אלא ע"י היודע חפץ ויכול בתכלית ההחלט. ואם כן הוא מבואר שאליו לבדו תאות ההבטחה ולא לזולתו כי הוא יספיק כל צרכיו. ודבר פשוט הוא כאשר כתב הרב הנזכר ז"ל שלא יצדק בטחון זה אלא בענינים הנוגעים אל האדם שאינם מעצם העבודה האלהית. כי אמנם בענין העבודה ושמירת המצות אין שייך בזה בטחון כי זה תלוי ברצון ובחירת האדם ומידו הוא העיקר. הן אמת שיצטרך לסיוע אלהיו לעזרו באמצעיים אבל לא יהיה זה אלא בחלק קטן נמשך ממנו ית' אחרי היות היסוד השרשי בא מן האדם. ועל זה אמר המלך דוד עליו השלום

חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך. יאמר בעניני העולם תולדותיו וטובתיו אין ספק כי אתה יתברך שמך. הכל המוחלט ואין לי בהם אלא התעוררות קטן מעט מזער כעין גול אל ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה כי באמת ממנו הכל אמנם מקביל לזה אומר כב"י אתה החלק ממני. ואני הרוב והכל ואלי ייוחס עיקר הדבר ולא אליך אלא הסיוע בלבד שהוא חלק פרטי. וזה לשמור דבריך לענין שמירת מצותך אני הוא העיקר ואתה החלק. אך בכל השאר עליו יתברך נשליך כל יהבנו ובצל כנפיו נחסה. וזו אחת מהכונות העצמיות במצות הסוכה אשר בה נצטוינו לצאת מדירת קבע אל דירת ארעי להזהירנו בלי נשים בטחוננו בעה"ז בשום נברא ממנו. כי אם בצל שדי נתלונן כי הוא באברתו יסך לנו ומאותות השמים לא נחת. וכמה הורה לנו זה המשורר ע"ה. במזמור המיוסד על זה החג שנאמרו בו שלשה פעמים מה תשתוחחי נפשי וגו' הוחילי לאלהים כי עוד אודנו. ונאמר בכונתם כי כבר ידענו מה שכתב הרב בעל העקרים ז"ל כי תקותנו אליו יתברך היא מיוסדת על ג' דברים. או הם ג' מיני תקוה. תקות הכבוד תקות החסד תקות ההבטחה. ולדעתי בטענות אלו נשתמש מרע"ה כשבקש ממנו יתברך למחול לישראל על עון המרגלים באמרו. ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה וגו'. ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו' סלח נא לעם הזה כגודל חסדך וגו'. כי על טענת הכבוד אמר ואמרו הגוים מבלתי יכולת וגו'. ועל טענת הבטחה אמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו'. כלומר כמו שאתה ה' דברת בפיך ואמרת היותך ארך אפים. צריך שתקיים מאמרך ויאמנו דבריך והבטחתך שיגדל כחך לכבוש את כעסך כי טוב ארך אפים מגבור ועל טענת החסד אמר סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו' והוא מבואר. ולפי שאמר כגודל חסדך באות הכ"ף. הוא מורה על הדמיון אפשר שיכוון משה רבינו ע"ה למה שהוא מדרכו כי כן ראוי לעשות והוא להגדיל החטא. ולא להמעיטו ולהקטינו. כאשר ראינו במעשה העגל אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. וכבר התחיל להורות זה קין באמרו גדול עוני מנשא וכאלה רבים. וכן כאן ברצות הנביא ע"ה להגזים הכרו בעוצם הפלגת גדולת העון אמר סלח נא לעון העם הזה. ולא מהיותו נחשב בעיני לקטן אני שואל עליו מחילה בקלות זה. כי באמת אני מכיר היותו עון גדול כ"כ עד שאין השכל מכירו. כי הוא נערך בגדלו כמו גודל חסדך אשר בלי ספק אין לגודל החסד שלך קץ ותכלית. כן הוא העון הזה כמוהו וזה דוגמת מאמר הפייטן עליו השלום כפי עצמת גדולתך כן תכלית דלותי ושפלותי. וכפי תוקף יכלתך כן חלשת יכלתי וכפי שלמותיך כן חסרוני וכו'. באופן שלא אשאל הסליחה מצד קוטן העון אלא מהטענות האמורות. וגם מהיות כן דרכך ממצרים ועד הנה. ושלשה טענות אלו כלל המשורר ע"ה בפסוק אחד כשאמר לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך. באר בפי' כי עת לעשות לה' ולא בזכותנו כי אין בנו מעשים אבל בעבור שלשת הטעמים הנזכרים אם הראשון לשמך תן כבוד בהיות שמך הגדול והקדוש מחול בגוים ע"י גלותנו. תן לו כבוד להחזירו ליושנו ואם השני על חסדך בעבור החסד שלך שהיא מדתך המורגלת לעשות תמיד. ואם השלישי על אמתך בעבור מה שהוא אמת ראוי מן הדין ומן היושר. וענין האמת הוא שמירת הבטחתו וקיום דבריו כי קודם ההבטחה הוא חסד ממנו ית' ואחר שהבטיח חזר הדבר להיות אמת כי דברו לא ישוב