בינה לעיתים חלק א צד

ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל עכשו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו. כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו חמשים. דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה. דל י"ב ופלגי דצלויי ומיכל וכו'. ומה שהורגלו לפרש ימחו על קדושת שמך שחוזר אל העונות. הוא מבואר הדוחק. כי מלת חטאו הוא פעל. אבל שם עונות או חטאים לא הוזכר כלל לשיצדק עליו סתמיות ימחו שמורה לומר ימחו אותם שנזכרו. והיותר קשה שהרי אברהם ע"ה באמרו ימחו שאל מאת ה' ימחו העונות ולא יזכרו עוד. היש בקשת רחמים גדול' מזו. ואיך אמר ה' אימא ליעקב אפשר דבעי רחמי עלייהו ולי אפשר לדקדק לפי פשוטן של דברים כי מאחר שהוא יתב' אמר להם שישראל חטאו. למה הוצרכו האבות לומר העונש. וגם הסבה שהיא על קדושת שמך. יאמרו בלבד ימחו שהוא העונש. וממילא יובן שהוא על מה שחטאו. וג"כ למה אמר ימחו ולא מחם כיון שמדברים עמו יתברך

אולם הכונה אצלי. כי הוא יתברך בראותו רוב עונות ישראל וכי עצמו חטאתם כי חפץ חסד הוא מבקש דרך לרחם עליהם. ומתאוה למצא פתח לבלתי הענישם. ועל זה המציאו ז"ל שמודיע לכל אחד מהאבות כובד משאם של ישראל לראות אם יתעוררו לבקש עליהם רחמים כל אחד לפי מה שהוא בשלמותו. ותחלה אמר לא"א המפורסם בהנהגה האמתית שהוא מטוב מדיניותו יפתח להם שער רחמים. אז השיב א"א ימחו על קדושת שמך. יאמר רבון העולמים יודע אני שבני הם רעים וחטאים ולא הטהרו מכל עבירות קלות וחמורות. אך אמנם אחת היא אצלם לטיבותא כי מעולם לשום סבה לא ימירוך חס ושלום בזולתך ולא תמצא בכללותם יחזירו פניהם מאלהותך. ואם יכריחום וירצו לאנסם הם כ"כ דבקים בך כי ימחו וימסרו עצמם למיתה ולהמחות בעבור כבוד קדושת שמך. כי כשיבא הדבר לקדוש השם יבחרו מות מחיים. כאשר דרשו ז"ל על מה המכות האלה בין ידיך וגו'. וכדברי המשורר ע"ה אם שכחנו שם אלהינו וגו' כי עליך הורגנו כל היום. וכיון שיש בידם דבר טוב זה דין הוא להעביר כל שאר פשעיהם מנגד עיניך. ואמנם בראותו יתברך כי אברהם היה משתדל להצילם בטענת זכות ולבא על זה בשורת הדין מה שלפי האמת לא תספיק טענה זו על פי קו המשפט. והם אינם צריכים אלא רחמים ותחנונים על צד החסד. לפיכך אמר אלך לי אל יעקב. כי מתוך היותו מושלם בהנהגת הבית דה"ל צער גדול בנים. אפשר שמפני זה יתעורר לבקש עליהם רחמים בחסד גמור ואל יבא במשפט כי לא יצדק בהשפטו. וגם בזה לא הועיל. כי השיב כתשובת הזקן. עד שהלך אצל יצחק ומיד נפל בחלוקת האמת לבקש מצד הרחמים בטענת בני ולא בניך. כלומר כיון שהחזקתם לבנים יש לך לרחם עליהם כרחם אב על בנים ואחר העיקר הזה מהרחמים להיותו שלם שבשלמים בהנהגת עצמו. חקר עוד ופשפש ודקדק בכל חיי האדם וחלקם לחלקם עד שמצא שחלק מהם אינם בני עונשים. שהוא עד עשרים שנה ושאריתם מחציתם הלכו להם בלילות. וגם מהמחצית האחר לא נשארו אלא י"ב וחצי וכו'. והתבונן איך איוב מרוב צערו היה מחשיב עצמו לצדיק כל כך שלא יצטרך לבא לאלו החשבונות במספר שנותיו כי כלם אצלו שוים לטובה באמרו

הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי איוב מדבר עם אליפז איך תחזיקני לרשע וחוטא בהיות הדבר להפך כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ. לכל אדם יש לו זמן מוגבל בעה"ז שיכנס בגדר אנוש בעל עונשים שהוא בן עשרים שנה. ועוד שאין כל זמן חייו בהמשכו. בהמשך מתעסק בעבודת שלמותו אלא כימי שכיר ימיו. הוא דומה לשכיר יום שאינו טורח בעבודת בעל הבית אלא בימים. אבל בלילות הוא שוכב על מטתו בשובה ונחת אבל אני איני כן אלא בין בשנים הראשונים בין בלילות שנתנו למנוחה. אני הייתי טורח ומתעסק בעבודת שמים בחריצות ושקידה רבה. וזה כי כעבד ישאף צל וגו'. כן הנחלתי לי ירחי שוא וגו' הנה העבד שהוא קנין כספו של אדם אין לו זמן קצוב לעבודתו. אלא כל עת שירצה רבו צריך לעבוד ולמשא. ומי שאינו שכיר יום אלא פועל שמשתכר לעשות מלאכה בקבלנות זה מתאוה שיהיו לו פעולות רבות לעשות. כי כל עוד שירבה פעלו יגדל שכרו. ואם גם בלילה לא שכב עינו והוא טורח בפעולתו. הנאתו וטובתו הוא. ואמר כי כמו שהעבד מתאוה הצל שיחפשהו האדון שלא יעבוד עוד. וכמו שהשכיר הקבלן מקוה פעלו. שיהיה לו פועל מה לעשות כדי להרויח. כן ממש ועל אותו האופן עצמו הנחלתי לי ירחי שוא. הירחים של שוא אצל כל אדם שאינם נחשבים לכלום. הם עשרים שנה. טרחתי כ"כ בהם במעשים טובים עד שבאו לי מהם נחלה וירושה שכר וגמול. וגם לילות עמל מה שבאחרים לא נכנסו הלילות במנין שנותיהם. כי לא יתעסקו בהם. אצלי הלילות שהייתי עמל בהם מנו לי יהיו מנויים לי. ולא אצטרך שיאמרו עלי כיצחק על בניו דל כ"ה דלילות. ואחר שסדר יצחק הטענות כפי הדין. הוסיף עוד מחדש מה שהיה רצון ה' שהוא בקשת הרחמים ובקש חמלה וחנינה בין על המקצת שנשארו באמרו פלגא עלי ופלגא עלך. בין על כלם באמרו הא קריבית נפשאי וכו': ובהיותו מליץ יושר על