בינה לעיתים חלק א ט

דר"ל דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבא בכתובים ולא רמיזא באורייתא. א"ל אטו הא מי לא רמיזא והא כתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו. דל עיניה וחזא ביה אתיא אימיה אפיקיתיה א"ל תא מקמיה דלא ליעביד לך כדעביד לאבוך

ויש לדקדק אפשר לא קרא רבי יוחנן עד עתה פסוק זה ואיך לא נתעורר עד עתה ששמעו מפי התינוק לתמוה עליו. עוד בפסוק שהביא היכא רמיזא החלוקה הראשונה שאולת האדם היא תסלף דרכו. כי כאן לא אמר אלא שיצא לבם ויחרדו באמרם שה' עשה זאת והוא סיפא דקרא ועל ה' יזעף לבו אבל מה שאמר אולת אדם תסלף דרכו שהוא העיקר לא מצאנוהו בפסוק זה של תורה. וגם צריך לדעת מה פשעו של התינוק שר' יוחנן דל עיניה לראות בו. כי כבר ידוע שבנותנו עיניו בו יגיע עד שערי מות והיה מסתכן אם לא שהצילתו אמו. ולמה יומת מה עשה בשהניח דעתו של רבי יוחנן למצוא לו סמך מן התורה

ונראה לי דלישנא דגמרא הוא דיתיב ואמר אולת אדם וגו' ולא אמר הוה יתיב וקרי וגו' כי התינוק הזה לא היה קורא זה הפסוק אדעתא דקריאה כמי שקורא בספר משלי אלא היה אומר בדרך אמירה בעלמא לענין הלמוד והגזרה הנלמדים ממנו מחסרון האדם. שהנזק שהוא גורם לעצמו מייחסו אליו יתברך. ולאשר כבר ידע ר' יוחנן ע"ה מתינוק זה שהו אחריף ובקי כמו שקדם לו מהויכוח בפרשת עשר תעשר. על כן תמה ממנו דבשלמא אם היה קורא פסוק זה בתורת קריאה אין שום תביעה עליו למה לא היה קורא פסוק של תורה כי נאמר עכשיו הוה פרקיה דמשלי ובפרק זה. אבל מכיון שאמר אותו בדרך אמירה לענין ההודעה והלימוד יש לתמוה מחריפתו דודאי ליכא מידי בכתובים אין שום לימוד והודעה בכתובים שלא קדם זכרו בתורה. ואם כן אמאי שביק ללמד זה הלמוד וההודעה מן המקום שבו נרמז בתורה והלך לו אצל הכתובים. אז א"ל התינוק החשבת שסכלתי המקום אשר בתורה נרמזה גזירה זו ושבעבור כן לא הזכרתיה. הלא היא כתובה בפסוק ויצא לבם וגו' כדמותה כצלמה למעמיקים בו. כי יקשה אמרו ויצא לבם ואחר כך ויחרדו שהדבר הוא להפך תחלה באה החרדה ומחמת החרדה והפחד הלב יוצא ולא היה ל"ל אלא ויחרדו איש אל אחיו ויצא לבם

אבל הכוונה כי הכתוב מעיד שהאמת הוא כי הם גרמו לעצמם כל אלה לפי שיצא לבם מהם והלך לו הלב השופט בשכל וביושר לעשות ולהתנהג במה שראוי. ונכנסה בהם רוח שטות לב עקש ופתלתול שהטה אותם אל ההפך בכל מה שעשו ומזה באה להם אותם המבוכה. אמנם הם לא הכירו זה אלא חרדו איש אל אחיו ואמרו מה זאת עשה אלהים וגו'. ואם כן ידעתי אני ידעתי רמז זה והיה לך להתבונן שאם לא אמרתי הדבר מפסוק של תורה והלכתי אל הכתובים לא לחנם עשיתי זאת. והיינו מפני כבודן של השבטים ע"ה שלא להזכיר מה שהם בפרטות נפלו בחסרון זה. ואמרתי פסוק משלי שהוא סתמי כולל אינו נוגע בכבוד שום פרטי מסוים ורשום. ואולי גם אביו דהע"ה קדמו בזה כשאמר תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו. מפני הדר יקרו ית' רצה לכנות עליו שלא להזכיר בו שם אשם חלילה. אף על פי שיהיו דברי הרשע. ולמד מנתן הנביא ע"ה שאמר לו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה וגו' שהכוונה כלפי מעלה וכנה ותלה הדבר על אויביו. כן אמר כאן תמותת רשע רעה מה שממית הרשע ומכלהו היא הרעה והרשע שהוא עושה ובעונו ימות. אך בעונות הדור היה מרשע האנשים להטיל האשמה ולהאשים לשונאי ה' לומר שהוא עשה את הרעה הזאת והכוונה אליו ית' שהוא צדיקו של עולם. וזה ממש אולת אדם תסלף דרכו וגו'. ואלו היה התינוק אומר בניחותא הא נמי רמיזא לא היה מקפיד רבי יוחנן אבל מאופן לשונו שאמר כמתמיה אטו הא מי לא רמיזא כאלו הוא מקנטרו על האופן שאמרנו. לזה חרה אפו בו וזכתה אמו והצילתו. א"נ כוונת ר' יוחנן ע"ה מעיקרא היתה כדאמרן מי איכא מידי וכו' לתמוה על הילד שהניח הכתוב שבתורה. אבל לא שנעלם ממנו היכן נרמז. ומתשובתו אטו הא מי לא רמיזא. נראה שהבין שרבי יוחנן בדרך שאלה אמר מי איכא וכו' שלא היה יודע היכא רמיזא בתורה והנער בא להודיעו כאלו מחדש לו דבר זה ולא נזהר כמו שהוזהרו תלמידי ר"א ע"ה כששאל מה חדוש בבה"מ והשיבו תלמידך אנו וכו' אבל אירע לו כר' יוסי בן דורמסקית שא"ל פשוט ידך וקבל את עיניך. אף כאן לפי שחשדו לר' יוחנן שלא ידע רמז זה וכאלו בא ללמדו כדבר מחודש אצלו בקש להביט בו אלא שאמו היתה זריזה ונשכרה. ויצא מזה שהאולת והכסילות הנאמרים בענינים אלו המכוון בהם הוא על חסרון המעשה

ועל זה אמר בפ' אשר אנו בו. לך מנגד לאיש כסיל. מה שתהיה תפארתך להחזיק בשלימות אינו בלבד בהיותך לבדך מבלי היות שם איש חסר השלמות המדריכך בדרך לא טובה. אלא לך מנגד לאיש כסיל ואתה בכח שכלך הטוב תתקומם לבלתי התפתות אחריו. ואם אינך מכיר ויודע שפתי דעת. שלא תדע שפתי הדעת באמת איפה הם. כי גם זה מערים ומרמה ותחשבהו לפי דבריו לחכם שבחכמים ושלם שבשלמים. אומר לך