בינה לעיתים חלק א י

חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. מה שהוא עקר החכמה באיש ערום ודק השכל אינו לידע ביחיד ולהכיר מה שהוא בעצמו כי מי לא ידע בכל אלה. אלא החכמה החשובה לערום הוא להבין דרכו של עצמו וגם האולת של הכסילים כשהיא במרמה שהם מרמים להעלים אולת רשעתם לשיחשיבוה אדרבא לחסידות וחכמה. ואתה תבין ותכיר זה לבלתי האמין בו ושלא להתפעל מדבריו זו היא החכמה האמתית של הערום ובכחך זה ודאי תגדיל שכרך הרבה מאד

והכלל העולה מכל אשר אמרנו כי שלשת חלקי הבחינות האלה הכוללות מרבים תשלום וגמול לשלמים. אם כפי ערך מעוט השנים. ואם כפי טבע נטיית מזגו המנגדו. ואם כפי המייעצו ומעוררו מן החוץ אל החפץ. שלשה אלה מצאנום נזכרים ונקבצו להם ז"ל ברות רבתי על פסוק. ליני פה הלילה במאמר זו נוסחו. א"ר יוסי ג' הם שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה. ואלו הן יוסף ודוד ובועז ומביא הראיות לכלן. ובמקום אחר כתבנו בבאור כל חלקי המאמר בס"ד. וכאן לעניננו הוא מובן בכללותו ששלשה הם אשר אם אולי היו נוטים מהדרך הישר היה לכל א' צד התנצלות מא' מהבחינות האמורות. וזה הוא שבא יצרן לתקפן דהיינו שבא לתת תוקף ואומץ ההתעצמות להקל מעליהם עוון ההמעדה לכל א' מא' הטענות האלה השייכה לו ועם כ"ז בטוב טעמם נזדרזו עליו בשבועה ולא עמדה לפניו הסבה המביאתו לידי חטא. כי יוסף ע"ה היה לו ההתנצלות מצד השנים בהיותו בתוקף בחרותו נכון למועדי התאוה. ובלי ספק היה כסוי חטאה בלתי נחשב לחמור. הלא ראינו מה שאז"ל ברבה על פ' ולא שמע אליה. מטרונא שאלה את רבי יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן י"ח שנה היה עומד בכל אומצו והיה עושה הדבר הזה. הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה מעשה יהודה ותמר ראובן ובלהה אמר מה אלו שהם גדולים וברשות אביהם לא כסה עליהם הכתוב זה שהוא קטן וברשות עצמו עאכ"ו. הרי שהיה הדבר קל הנפילה מאד לפי מיעוט השנים. וראוי לחפות עליו. ועכ"ז הוא התאמץ בגבורה ועשה מעשה זקנים על ידי השבועה כי ע"כ זכה לכל מה שזכה

ודוד ע"ה הוא פשוט מאד שמזג טבעו היה מכריחו כמעט אל הנקמה מאשר הוא אויב לו ומבקש רעתו בהיותו אדמוני כאשר הובא למעלה. והוא בתקפו שלט על עצמו ונשבע שלא להנקם. ובעז ע"ה בא לו התעוררות מזולתו מנועם אמרי רות ע"ה אשר הוצק חן בשפתותיה באמרה ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה. ומה גם בהיות כאן כמה הוראות של מצוה. היה קל מאד לשמוע עצה ולקבל דבריה בעת ובעונה ההיא. ומ"מ כדי לעשות המצוה יותר בשלמות מבלי שום צד גנאי ודופי זרז את עצמו בשבועה והמתין עד שעת הכושר. ומכל זה נתבאר מכוונו כי הוא יתב' אין עקר משפטיו ודינו על גוף הפעולות והמעשים עצמם. אלא בהבחנת וערך העושה והפועל כפי מה שהיתה נטיית רצונו אל ההפך מצד הג' סבות שאמרנו ונחתום בדברי החכם קהלת ע"ה באמרו

ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. הניח ההבדל אשר בין בית דינו ית' הצדיק לבתי דיני ב"ו. ואם שלא תגיע ידיעתנו לשניהם בשוה כי מי עמד בסוד ה' להשיג עין בעין סדר ואופן משפטו ודינו ית'. אלא שאנו באים לידי הכרה זו על צד התוכחות מכח טענות שכליות. אבל מה שנעשה בב"ד התחתון אנו יודעין מהנסיון בראייה חושית. ולכן אמר ראיתי תחת השמש וגו' ר"ל מה שהוא תחת השמש כאן אצל התחתונים אני ראיתי ממש בחוש העין. והוא שבמקום המשפט אשר שמה ישבו כסאות למשפט לדין ולגזור מה שבא שמה לפניהם שיוכלו לשפוט. הוא גוף המעשה כפי מה שהוא ומה שיוכלו להשיג מענינו. אבל נמנע מהם לירד לסוף דעת העושה הרשע להבחין ערכו שיהיה משוער עם הפעולה. כי אין זה בחיק האדם להשיגו על אמתתו. ואפילו במקום הצדק שירצו לעשות דיניהם מצודקים וישרים בתכלית. לא יעברו מזה כי לא יגיע שמה ולא יושם לפניהם אלא הצעת הרשע עצמו. אמנם לפניו יתברך אע"פ שעין לא ראתה ולא השיגה בחוש שום דבר ממנו. מ"מ אמרתי אני בלבי משקול הלב ומהכרע הטענות הצודקות כפי עוצם חכמתו הבב"ת כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים. הוא ית' שופט ומשגיח לא אל פעולת הצדק והרשעות מופשטים מצד עצמם. אלא את הצדיק ואת הרשע שהם פועלי הצדק והרשע אותם ממש הוא שופט כפי מה שהם וכפי בחינתם במה שהם פועלים. וזה כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. ירצה שם לפני בית דינו הצדק יובאו שני ענינים יחד. כי יושגח על עצם הפועל כפי חפצו בערך מה שהיה בו מהחפץ והרצון בעשיית המעש' שזה אמנם יתחלף בפחות ויתר כפי מה שיש בו מההתנגדות מצד הסבות שאמרנו. וגם יושגח על גוף הפעולה עצמה. באופן שיקובצו הפועלים שהם הצדיק והרשע בבחינת חפצם ונטייתם. עם המעשה עצמו וישוערו יחדו לשפוט צדק הגמול הישר. וזה כל פרי דרושנו: