בינה לעיתים חלק א פו

והם דברי המשורר ע"ה אף לא פעלו עולה. יאמר לא מיבעי ההולכים בדרכי ה' בקיום מצותיו שהם פועלים ועושים ממש הטוב והישר בקום עשה. אלא אף יש להם יתרון אחר שאז באותו הרגע אינם פועלים עולה. שאלו היו נמנעים מלכת בדרכיו היו עוברים גם על מצות לא תעשה. ולפועלי עולה יחשבו. והיה זה כן מחכמתו ית' למה שידע מטבענו כאשר אמרנו שאילו לא נצייר במצוה אלא קיום עשייתה לא ימשך מבטולה אלא העדר קבלת השכר והתגמול המקווה לאשר יטרח ויתעסק לעשותה. ואולי המתרשל ובוחר בבטלה ועצלות. יאמר לא מדבשך בקבלת השכר ולא מעוקציך מטורח העמל והיגיעה לעשותה. לכן הוסיף עליו עוד חומר האזהרה והלאו. אשר כל העובר על איזה לאו לא יוכל למלט מהיותו נענש עליו. ובזה יתעורר יותר לקיים המצוה ולעשותה מיראת העונש הנמשך מבטולה. וכמה יבא על נכון בזה מאמר אלהי

אנטיגנוס איש סוכו ע"ה כו' אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. כי מה ענין אמרו ויהי מורא שמים עליכם שהוא עבודה מיראה אחרי שהזהיר לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. שהיא העבודה האמתית מאהבה

אלא שאולי נתכוון לומר מה שאמרנו שלא נחשוב היות במעשה העבודה האלהית קיום מצוה בלבד אשר נמשך ממנה שאין כאן אלא קבלת שכר בקיומה וחסרון הגמול בהמנע ממנה. כי עבודה כזאת אינה קיימת וחזקה. ושמא יבחר לבלתי עשות מאומה אחר שאינו מפסיד כלום רק מה שהיה יכול להרויח. אבל מה שראוי בזה שלא לעשות עיקר מהשכר הבא מקיום העשה אלא ליזיל לאידך גיסא ויהי מורא שמים עליכם. תהיו יראים ופוחדים ויחת לבכם מעונש בטולה. שבהיותכם נמנעים מלעשותה אתם עוברים על לאו המביא עונש ותוכחות מוסר. ובזה בלי ספק תהיו זהירים מאד לקיים ולגמור כל מצותיה של תורה בשלמות. ועל דרך זה ממש אמר דהע"ה אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. ירצה אשריו ואשרי חלקו של האיש הנלבב. אשר בהיותו הולך בדרכי ה' בקיום מצותיו לא יצייר בשכלו מציאות המעשה עצמו בלבד. אשר לא יפחידהו בטול על בלי היות בזה אלא הרחקת התועלת. אבל יהיה גם כן ירא ה' מפחד ודואג מעונש וקנס. בהניחו בעצמו היותו עובר עבירה ואיסור לאו כאשר ימנע מזה. כי ודאי על ידי יראה זו לא יתן מקום אל ההתרשלות ולא ימיש מעשות המוטל עליו. והוא הוא השבח הגדול שבו נשתבח א"א ע"ה בשם ירא ה'

הן אמת דלכאורה יש מקוה עיון בזה. מההיא דפ' התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי סדינא א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. א"ל ענשיתו אעשה. א"ל אין בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. דמשמע דדוקא בזמן ריתחא איכא עונש בעשה אבל שלא בזמן ריתחא לא. והוא הפך כל מה שאמרנו. אכן אין זה אצלי ממה שיקשה. דבכל מ"ע דהוו חובת גברא ודאי יש בבטולן ג"כ איסור האזהרה דבעמוד ועשה קאי ועליו מוטל החוב לעשות וכשאינו עושה עובר על מה שהוזהר מלימנע לעשות. אבל ציצית שבא עליה המסקנא דחובת מנא היא. וכן כל מצוה כיוצא בה שאין חיובה אלא לכשתזדמן לידו. נהי דכשתבא לידו ואינו עושה אותה. יקרא מבטל ועובר על האזהרה כיון שעתה הוא חייב לעשותה. נתוסף בה איסור הלאו. מ"מ פשיטא דבשלא בא לידו לא מקרי עובר על אזהרת איסור המניעה אלא הוא בלבד משולל וחסר מהעשה ההוא ועל כן א"ר קטינא מי ענשיתו אעשה. אפשר כשאין כאן אלא עשה גרידא כי הכא בציצית שכשאינו לובש מלבוש המחוייב לא שייך בזה שום איסור עכוב על האזהרה. גם בזה אתם מענשים על העשה גופו. על שאין אנו מבקשים לבא לידי חיוב עשייתו כדי לקיימו. והשיב אין דבעידן ריתחא צריכים אתם להשתדל ולחפש צדדים מן המטמונים להרבות בזכיות ובקיום מצות להנצל מן העונש

אמנם אני אומר עוד בדיוק לשונו שאמר ענשיתו. וכן בתשובת המלאך ענשינן. למה לא אמר סתם איכא עונש אעשה והוא ישיב אין בעידן ריתחא איכא עונש. אבל מצאנו כי בזמן המלך דוד ע"ה כשבא הדבר על ישראל לסבת המנין ספרה הנבואה

ויאמר דוד אל ה' בראותו המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. כי הדבר קשה כיון שכבר נאמר ויתן ה' דבר בעם מהבקר ועד עת מועד וכו'. ובלי ספק לא היה נעלם זה מדוד ע"ה. שהרי היה מהבקר עד עת מועד שנמשך זמן מה ומתו מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש ואי אפשר שלא הגיע הדבר לאזניו. איך לא נתעורר לבקש רחמים על זה תיכף ומיד קודם תתפשט הרעה כל כך. ונראה חלילה שלא הניעו להתפלל אלא כשראה המלאך שלח ידו בירושלים להשחיתה. כאלו ח"ו משא פנים יש בדבר שבהגיע הצער לקריבים אליו בעיר המלוכה אז בקש עליהם שחשש יגיע הדבר אל עצמו. ולא חשש על השאר

ואגב אורחין נדייק כפל ויאמר דוד אל ה' ויאמר הנה אנכי חטאתי וגו'. שתי אמירות הללו למה. ונראה כי הוא מבואר וגלוי כמה וכמה יש מההפרש בין כשהעונש בא ע"י יתב' ממש אשר