בינה לעיתים חלק א עט

כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי וכו' והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל וגו'. ואב"א מהכא ע"פ שנים עדים או ע"פ שלשה עדים יומת המת חי הוא. אלא המת מעיקרא. ואיכא למידק דממה שא"ר יוסי ומי ידעי כולי האי משמע שהוא מודה היותם יודעים איזה דבר אלא דלא ידעי כולי האי והרי קרא דמייתי הוא אינם יודעים מאומה. וא"כ היל"ל ומי ידעי מידי

ואגב ארחין נדייק ג"כ מה לו לרבי חייא לדרוש רישא דקרא כי החיים יודעים שימותו כיון דר' יונתן לא הוקשה לו אלא אסיפא דוהמתים אינם יודעים מאומה. ואפשר כי ממה שאמר לו ר' חייא כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו וכו'. נתכוון למה שאמרו בסמוך גבי אושפיזכתיה דזעירי דשכיבי דא"ל לזעירי זיל ואמרי ליה לאמא תשדר לי מסרקא בהדי פלניתא דאתית למחר וכו' דאלמא ידעי גם העת מתי מסור למיתה מי שהוא מעותד למות. וכלשון הזה עצמו א"ר חייא להגזים הענין על ר' יונתן שלא יהא לועג להם כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין וכו'. כלומר מי יודע אם ח"ו נגזרה גזרה של מיתה ליום מחר והמתים ידעו ויאמרו הלא מיתה קרובה כי ביום מחר ממש הן באין אצלנו ועכשיו הם מחרפין אותנו. וע"ז הקשה ר' יונתן כי בשלמא לומר שהם מרגישים עתה הלעג העשוי להם בהווה ניחא. אבל מה שאמרת שהם יודעים גם העתיד ובדקדוק למתי יהיה יום המיתה שיאמרו למחר הן באין אצלנו אין מקום שידעו כולי האי. כי הכתוב אומר והמתים אינם יודעים מאומה. ואין ספק שעיקר קושיתו היא מדברים אלו שמדברים על המתים שעליהם הוא מקשה. אבל כח הקושיא הוא דסמיך ארישא דקרא דקאמר כי החיים יודעים שימותו. רצונו אפי' החיים כל מה שהם יודעים מהמיתה אינו אלא שימותו שודאי הם עתידים למות. אבל לא יוכלו לידע מתי ובאיזה יום. אמנם המתים אינם יודעים מאומה כי אפילו ידיעה זו שעתידים החיים למות אינם יודעים אותה בהיותם מתים. לפי שהוא דבר עתיד דמסתמא סיפיה דקרא קאי אענינא דרישא וא"כ איך אמרת שיאמרו למחר הם באים אצלנו. ור' חייא ע"ה הבין הדברים וקצץ בנטיעות שרש הקושי שהוא תחלת הפסוק וביאר שאין הבנתו כמו שחשב. אלא אלו צדיקים שיוכלו להקרא חיים בזמן המיתה. מפני שהמיתה גרמה להם החיים.. כי לפי שיודעים שימותו ונותנין לבם אל המיתה מושכין ידיהם מהעברה א"כ המיתה היא החיים שלהם. ובהפך זה הרשעים בזמן החיים יוכלו להקרא מתים. כי לפי שלא שתו לב אלא אל החיים מבלי הרגש ושום שכל והבן במיתה כאלו לעולם לא ימותו. לא משכו ידיהם מן העברות. א"כ חייהם היא מיתתם. ויצדק עליהם שם מתים בהיותם חיים כאשר הביא מפסוק יחזקאל ע"ה ואתה חלל רשע נשיא ישראל שמסיים הכתוב אשר בא יומו בעת עון קץ. והוא מבואר כי קראו חלל ונהרג להיותו רשע. וזה אשר בא יומו האחרון ועת פקודתו להיות מת. לא במיתה עצמה אלא בעת עון קץ. בעת עשות העון והעבר' הוא הקץ והסוף אצלו שאין לו עוד חיים. הסכת ושמע דברי המוכיח הנאמן שלמה המלך ע"ה בהזהירו להשמר מאשה זרה ומנכריה הלא היא הסתת היצה"ר הזונה המפתה בני אדם להחטיאם ביפיו. הגזים הדבר באומרו אל ישט אל דרכיה לבך ואל תתע בנתיבותיה. כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. אני מזהירך לבלתי התפתות אחרי' כי הלא זה דרכה בהחטיאה בני אדם מפלת אותם חללים פגרים מתים שנקראו בשם מתים בעבור עונותיהם אפי' בהיותם חיים ולא חללים ממש שנהרגו בפועל וניטל מהם החיות הטבעי וחסר כחם ורוחם ימות ויחלש. כי עצומים הם כל הרוגיה הרוגים האלה הם עצומים חזקים כראי מוצק וכחם בריא אולם וחיים הם יותר מהאחרים אלא שנקראו בשם הרוגים ומתים בהשאלה להורות גנאי מעשיהם הרעים. כי הם גופים וגולמים הולכים על הארץ בלי חיים וכאלו הם רשעים קבורים ובאו. ועליהם אמר הכתוב יומת המת. המת מעיקרא. שבבא עליהם המות גברא קטילא קטיל. כי לא מת אדם חי אלא אדם מת שכן נקרא ברשעו. וכמה נתיירא מזה הנביא יונה ע"ה באמרו

ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ומלת ממני מיותרת. וגם איך אמר טוב מותי מחיי. אמנם ירצה כי המתגבר על עצמו וכובש מדותיו לבלתי התפעל ממה שלא יאות הנה זה הוא אדון וגביר על נפשו והיא מסורה בידו ונקרא בעל נפש. כאמרו ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי הוא מונע אותה ומכריח' כפי רצונו הטוב. אבל הבלתי כובש. שהוא נשמע ונכנע אל ההתפעלות. אינו הוא השליט על נפשו והרי הוא ביד זולתו. ע"ד מה שפירשנו בפ' ואכלת ככל אשר תאוה נפשך. דרשהו במקומו. ויונה ע"ה היה חושש כי שמא מרוב הצער וההתפעלות חלילה יצא מגדר שלמותו עד שלא יוכל לשלוט בנפשו באופן שיעשה מעשים אשר לא יעשו. ויהיה מת בחייו. ע"כ שאל ממנו ית' קח נא בעת הזאת עתה את נפשי ממני בעודה ברשותי שתקחנה ממני ומידי. קודם שתכנס תחת רשות בעל ואדון נכרי שאז תקחנה ממנו ומידו לא ממני. והסבה בזה כי טוב הוא לי שיהיה מותי המות שלי יהיה נמשך מן החיים שמתוך היותי חי אמרתי שהוא בעודני מחזיק בחומתי. ולא שיהיה מותי