בינה לעיתים חלק א עג

אשר אפילו בפניו מורה עזותו ולא יכלם מפני רואיו. ודאי לא מזרע ישראל הוא. הא להם זרע ברוכי ה' העם בחר לו יה כמה גדלה מעלה מדת הביישנות ועד היכן ידה מגעת כי גדול כחה להרחיק אדם מן החטא ומצילתו שלא יחטא. ומה גם אחר שחטא. כי תכף אחר הודעו מיד יבוש וגם יכלם וחיש מהרה ישוב אל ה' ונמצאת כל רפואתו תלויה בבושה המרפאת כל תחלואיו וסולחת לכל עוניו. הלא זה הדבר אשר דבר עזרא הסופר ע"ה באמרו אלהי בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וגו' כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד

בואו אחי בואו ריעי ותנו לה' אלהיכם כבוד. בושו והכלמו מפניו וכלנו יחד לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו כאשר נחדל ממעשינו מעושק ידינו ועיקר שהכל תלוי בו הוא ההשבון הגמור מן החמס אשר בכפנו. כי זה הוא מה שערב מאד לפניו יתברך באנשי נינוה ואל זה הביט בהנחמו עליהם כי הסכימו תחלה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם כי להיות קשה להשיב גזל הנאכל וכההיא דפ' הרבית באותו שבא לעשות תשובה שאמרה לו אשתו אפילו אבנטך אינו שלך וכו'. לכן היה מהתחכמות מלך נינוה ושריו לבלתי הכריז להמון העם להשיב כל מה שחמסו מזולתם אפילו אינו בעין. כי בזה יחדלו מכל וכל. אבל שישובו לפחות מן החמס אשר עדיין הוא בכפיהם בעין שלא נאכל. אבל הם שהיה לבם שלם לא עשו כן אלא אפילו גזל מריש ובנאו בבירה וכו' כדבריהם ז"ל. גם אנתנו נחלץ להשיב ולהחזיר כל אשר בידינו כל איסור. ואל יקשה בעינינו זה כי בגדולה מזאת היינו מחוייבין אפילו לוותר משלנו ומה שהוא מממונו ממש כדי לעשות לפנים משורת הדין

הלא נראה מה שאז"ל בפ' האומנין רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימיהו אתו א"ל לרב א"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. א"ל עניי אנן וטרחינא כולי יומא וכפינן א"ל זיל הב אגרייהו. א"ל דינא הכי א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור. כפי הנראה מפשוטו כי כשאמר גם בחלוקה השנית זיל הב להו. הוא מעין הראשונה דהיינו לפנים משורת הדין. וקשה דבשלמא מעיקרא דמייתי למען תלך בדרך טובים ניחא כדפירש רש"י ז"ל לפנים משורת הדין. כי דרך טובים יתפרש כן. כמו ועשית הישר והטוב. אבל מאידך דמייתי מואורחות צדיקים תשמור. הא צדיק לאו חסיד הוא דליעביד לפנים משורת הדין. דצדיק משמע שאינו עושה אלא הדבר המצודק

וכבר היינו יכולים לומר ע"צ החדוד כי לזה השגיח רש"י ע"ה כשאמר וארחות צדיקים תשמור סיפיה דקרא הוא. כי כיון שאין זה פסוק זה ורחוק כמו בדברי הימים. שאז דרכו ז"ל לומר פסוק הוא בד"ה אבל זה הוא בתחלת משלי ושגור בפי הכל. ומתחלה מייתי רישא למה הוצרך רש"י להודיענו דהוא סיפיה דקרא. אלא דשמא כיון לזה שהוקשה בעיניו דצדיקים לא לפנים משורת הדין עבדי. והיכי מייתי מיניה, להכי קאמר דמכריח כן משום דבבא זו סיפיה דקרא הוא. ואם איתא דהכונה היא ממש כפשוטיה למה שהוא מצודק מן הדין דוקא יקשה דהא קאמר ברישא שילך בדרך טובים שהוא לפנים משורת הדין. שהזהיר על דבר גדול. ואיך יאמר בסיפיה דבר שהוא יותר קטן ממנו. דבשלמא אם היה ארחות צדיקים תשמור רישא דקרא. היינו יכולים לומר לא זו אף זו קאמר. אבל השתא דהוא סיפיה דקרא. ע"כ לפרושי נמי מלפנים משורת הדין. ורבותא אשמועינן. דל"מ ילך בדרך טובים שלא ליקח מה שהזיקוהו. אלא גם יתן להם משלו אע"פ שאינו מחוייב. ועדיין קשה לי בשתי החלוקות כי הוא שאל לרב דינא הכי. לומר האם מן הדין הגמור יתחייב בכך. והוא השיב אין דמשמע כן הוא הדין. ומייתי מקרא דלפנים משורת הדין ראוי לעשות כן. אלמא לאו דינא היא. וא"כ היכי קאמר אין. לא היל"ל אלא לא ומיהו למען תלך בדרך טובים כתיב

ואפשר לי לומר כי כיון ששלמה ע"ה הוא מזהיר לאדם ומייעצו לעשות לפנים משורת הדין: וכשבא להזהיר על כך אמר למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. כלומר עשה אתה מה שהוא דרך הטובים והצדיקים. משמע שעשות לפנים משורת הדין אצל הצדיקים והטובים הוא דרכם וארחותם כדבר נהוג. נמצא א"כ שמה שיקרא לפנים משורת הדין הוא לגבי שאר העם. דאלו גבי הטובים והצדיקים. הוא דרכם ומנהגם וחזר אצלם כדין גמור. וע"כ אמר לרבה בר בר חנה שהיה אדם רשום. אין דינא הוא לגבך שמחוייב אתה לעשות לפנים משורת הדין. כיון שעל כיוצא בך אמר שלמה היותו דרך הצדיקים והטובים. ואם ככה הזהירנו ולמדנו שלמה ע"ה וראינו רב שחייב לרבה בר בר חנה לשלם שכר על מה שהפסידוהו. מה נעשה אנחנו במה שאנו חייבים מן הדין המוחלט מאשר הוא בידינו ממון זולתו אשר לקחנו מהם שלא כדין ובפרט מעניני הרבית הגמור ומאותם הקאמביו"ש אשר יפול בה האיסור. כי באמת מאנה הנחם נפשי על עונות כאלה

ולא אשקוט ולא ארגיע עד אשר בסיוע אלהי ובעזרו מקדש אשתדל בכל כחי החלוש לעקור