בינה לעיתים חלק א עא

לברוח מבני אדם הרודפים אחריהם שלא להלכד במצודתם. אבל הוא כצבאים אשר בשדה כי בהיותם שם במקומם הטבעי בסבכי היער ורודף אין הם רצים אנה ואנה מבלי שום סבה רק כפי מנהגם להיותם תמיד במהירות התנועה. כן היה עשאל. וזה סבב שפתע פתאום נתעורר הוא ורדף אחרי אבנר ולא נטה וגו' ירצה לא היה בהליכתו זאת שום צד מחלקי הסותר שנתיעץ וחשב תחלה הדבר והפכו. אם יאות ללכת או יותר טוב להמנע שהוא המכוון בימין ובשמאל. כי הכל עשה בלי שום הבחנה. וכראות אבנר תנועה זו של תימה. אמר האתה זה עשאל. כי מן הפסוקים נראה היות אבנר מתכוין מאד לבלתי עשות שום דבר מעציב את יואב או שיצטער בו כאמרו למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך

אמנם זה יובן ודאי כל זמן שגם יואב לא יפר ברית אהבה עמו והוא לא שונא לו ומבקש רעתו. אבל אם יתברר לו כי יואב צודה את נפשו לקחתה. כבר הותרה לו הרצועה לבלתי שאת את פניו כלל. ועל זה שאל האתה זה עשאל. יאמר תגיד לי האמת האם עתה במרוצתך זו ובזה הפועל האתה עצמך הוא שנוכל ליחס לך הענין. או אם שלחך אחיך יואב. שאז אינך אתה עשאל. אבל אתה יואב כיון שעל פי צוויו אתה בא ובשליחותו. ואם אתה בא בדבר אחיך איני חייב לו עוד שום אהבה ואככה ארצה ומיד. אך אם באת מעצמך אז אשא פניו ובעבורו לא אשלח ידי בך. כי אחשוב פעולתך כפועל נער קטן ראוי לחמול עליך, ועשאל השיב אנכי ולא אמר כן או הן וכיוצא. אלא אנכי כלו' אני אני הוא הרודף מעצמי. ולא בעצת צווי זולתי ואיני צריך שתרחם עלי בעבור אחרים כי ריב לי עמך אז אמר לו אבנר נטה לך וגו'. ירצה חשוב חשבונותיך היטב בחלקי הסותר שיש בזה. אבל הוא לא קבל עצה. כי לא היה שכלו המדריך אותו אלא הרגלים היו הולכים מעצמם. וע"כ אמר דהע"ה כי הוא לא כן היה. אלא חשבתי דרכי תחלה אני מחשב היטב הדרכים אשר אלך בהם. ואח"כ אני משיב רגלי אל עדותיך שאני הוא המדריך ומניע הרגלים ע"ד וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. לומר שיעקב ע"ה הוא היה המעלה ומסיע את רגליו שילכו אל המקום אשר היה שם רוח שכלו לילך. ולא היה נשוא מהרגלים כפי הרצון המשולח. והם הם דברי דוד ע"ה ואשיבה רגלי אל עדותיך. שקודם התחילו אל התנועה היה זה במתון ובמחשבה ראויה אך אחרי כן בהתעסקו במצוה עצמה אז היה בזהירות ומהירות גדול כי חשתי ולא התמהמהתי. ירצה כשעלתה ההסכמה ממני ללכת אל המצוה. לא אחרתי שום זמן כלל מלשיב הדבר בפועל אלא תכף ומיד מהרה נכנסתי בה. וזה הוא חשתי. וגם בעשיית' שמתי חריצות גדול לעשות בהשתדלות נמרץ ולא התמהמהתי בהיותי שומר מצותיך

ועתה אמר מאמרנו במשלו. כי האדם הנאחז בסבך הארציות שנפל מגג מעלת השלמות. צריך לו תרופה אל ג' הענינים האלו. לראש בעבור המחשבה. וליד בעבור המעשה. ולרגלים ושאר כל האברים גם יחד המורים על ההשתדלות והחריצות. אך לא תהיה תרופתו כעין תרופות מכות בגוף שיקשה בעינם מפאת הג' דברים שאמרנו. כי כאן לא יצטרך לרופא חוץ ממנו להיות הדבר תלוי בעצמו בלבד. ולא יוכרח למינים שונים מהתרופות והרטיות. וגם לא שיתמלאו כל איברי גופו מהם אלא בדבר קל מאד יקבל כל הגוף חיים והוא השמיעה באזן. וזה שמעו ותחי נפשכם. לומר ממש ההבדל שיש בין רפואת וחיי הנפש לרפואת חיי הגוף. כי הספיק בלבד השמיעה. וזה דוקא לשתחי נפשכם הרוחנים לאפוקי המכות הגופניות שלא תספיק רטיה אחד או איזה דבר קל להחיותו אלא צריך לרטיות רבות. ונמצא א"כ זה מגדולי סימני אהבתו יתברך לישראל כי למען המשיכם בעבותו' אהבה לעשות מה שייטב להם. רצה מלבד עצם הצווי לצרפו בדברים המושכים את הלב. ולכך אמר שמעו דבר ה' בית יעקב שלא בלבד תשמעו מצותו יתברך במה שהוא מצוה אלא שמעו ג"כ הדבר אשר הוא יתברך מדבר לכם. היא הטענה הנעימה והמתוק' אשר בה הוא כאלו מפתה וממשיך אתכם להכריחכם בדברים המתיישבים על הלב לעשות רצונו. נמצא א"כ ממה שאמרנו היות לנו ארוכה ומרפא כולל כל מיני מכות ותחלואי נפשנו אם נטה אזן לשמע' וגדול כחה בב' העניני' אם להציל מן החטא שלא יבא לידי עבירה. ואם אחר שחטא להביא למוטב להחזירו לדרך נכונה. ואולם התרופה הזאת הקלה וכוללת היא המדה המעולה של הביישנות. כי היא מפתח עצמי ואמתי לכל דלתי השלמיות כלם מגן וצנה לכל מיני החטאים יען כי אשר מסוה הבושה על פניו בקנין אמתי אי אפשר לו לחטוא כי יתבייש ויכלם אם מהבריות אם ממנו יתברך הרואה אותו במצפונו ובנעלמו. כי זו היא הבושה האמתית אם הוא ביישן בקנין

הלא זה הדבר אשר אמר במאמרנו. וראוי להתעורר עליו כי כיון שהוא דורש מתחלה יראתו על פניכם זו בושה אלמא הוא מבין דיראה זו היינו בושה. וא"כ היכי קאמר תו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא דמשמע דיראתו דרישא דבק עם לבלתי תחטאו דהיינו יראת חטאו ולא היל"ל אלא שהבושה מביא לבלתי יחטא או להמנע מן החטא. ומה הכונה בזה הסימן שאמרו שהוא יפה: