בינה לעיתים חלק א ע

ורגלו כי הכל נכלל במ"ש כל איבריו ומה הוא זה שדייק דבידו ורגלו קאמר. וכן מה שלא אמר באברים אלא כללם עם הרגלים שאמר ברגליו ובכל איבריו. ועוד אמרו נמצא כולו רטיות הוא לבלי צורך כי ודאי אם נותן רטיה בכל אבריו פשיטא שנמצא מלא רטיות

ונראה כי הם ז"ל דקדקו אמרו שמעו דבר ה' וגו'. דמאי דבר כיון שאח"כ אומר הענין. יאמר בקצור שמעו בית יעקב כה אמר ה' מה מצאו וגו' ואמרו שידוייק זה עם פסוק שמעו ותחי נפשכם דקשה בו מאי ותחי נפשכם. שמעו וחיו מיבעי ליה. כמו דרשוני וחיו וכיוצא. וע"ז פירשו כי הפסוק בא לשלול אופן רפואת הגופות שאין כן ענין רפואת הנפשות. וירצה כי מדרך בני אדם על האדמה כשהם מצוים צווייהם לעבדיהם יצוום בלשון התנשאות בכבדות גדול וביד רמה דרך שלטנות. ואינם מדברים דברים רכים להטות לבם במתיקות אל שמירתם. אך הוא יתברך לאשר גדלה אצלו חבתן של ישראל ואהבתן. לפיכך לא הספיק לו הרבות להם תורה ומצות אלא גם רצה לתועלתם להלהיבם ולהמשיכם בדברים ערבים לשישמרום. וזה ע"י טענות מבוארות. והוא אמרם ראה היאך חביבין ישראל שהוא מפתה אותם וכו'. כי אמר להם שאדם הלוקה בכל גופו תקשה רפואתו מג' פנים. אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל ואם מן האמצעיים עצמם. כי מצד הפועל. הנה אין החולה הוא בעינו יכול לרפאות את עצמו. אלא הוא מוכרח לטרוח לבקש את הרופא והרופא נכנס אצלו. ואם מצד האמצעיים שהם התרופות עצמן אלו היה מין רטיה א' עצמה מועיל' לשים אותה בכל אבר ואבר המוכים היה הדבר קל. אבל אינו כן כי להיות האיברים משונים ומתחלפים במזגם. זה נוטה אל הקרירות וזה אל החמימות. זה אל היובש וזה אל הליחות. מזה נמשך שצריך ג"כ מיני רטיות משונות. שנותן רטיה בראשו כפי סבע הראש. וכן בידו כפי טבעה. כי כמו שבראש שם הרטיה המתייחסת לו כפי מזגו. כן גם כן השניה בידו. וכיוצא בזה ברגל ובכל אבריו. ואם מצד המקבל כי הוא נמצא כולו מלא רטיות. ובלי ספק אפילו היו כל הרעות כלן ממין א'. הוא מתפעל מאד ומצטער בעצמו מהיותו ממולא על כל גדותיו פצע וחבורה

והמכוון בזה בנמשל הוא כי שלמות קיום המצות תלוי בג' דברים

הא' והוא העיקר הוא הכונה ותכלית בעשיית המצוה שתהיה נעשית בהשכלה ובהבחנת חשיבות' וערכה ע"ד והוי מחשב הפסד מצוה וכו' ולש"ש מאהבתו אותו יתברך בלי שום פניה אחרת

הב' פועל המעש' עצמו שיהי' בשלם שבפנים מבלי שום פחת או חסרון: הג' ההשתדלות והחריצות והזריזות הנמרץ אשר בו עושה המצוה זה הוא תנאי עצמי בעשייתם. וכשהאדם מתרחק מדרכי השלמות ונוטה אל הגשמיות ימנעו ממנו ג' ענינים אלו ויחסר כל טוב. וע"ז אמר בדרך משל כי מי שנפל מראש הגג דהיינו שהיה בצד העליונות והרוממות בהדבקו בפעולות המעלה. וזה נפל ממדרגה הנשאה הזאת. וירד אל שפלות החומר למטה לארץ. יפסדו בו ג' הדברים האלה ויצטרך להם רטיה. אם אל הפסד כונתו וחפצו ורצונו ושפיטת מתשבתו. שזה הוא בראשו מושב המוח והשכל המנהיג הגדול לזה. וגם ליד שהוא הכלי הפועל כל המעשים. וגם ברגל ובכל איבריו שהם הוראת החריצות וההשתדלות לרוץ במהירות ובחריצות. ובהתעסקות כל איבריו. והתבונן במה שאמר המשורר ע"ה. חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך. והכונה שלא היה כעשאל שנאמר עליו ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה וירדוף עשאל אחרי אבנר ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאל מאחר אבנר ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשאל ויאמר אנכי ויאמר לו אבנר נטה לך וגו'. זכורני בימי נערותי שמעתי על אמרו קל ברגליו כאחד הצבאים. שהכונה היות קלותו של עשאל במרוצתו בהמית מבלי עצת השכל רק תנועת הרגלים מלבד כעין הצבאים אשר ירוצו בלי שום השכלה

ואני מבין בזה מה שיש עוד מהדיוקי' בפסוקים תחלה מאי אשר בשדה דמאי איכפת לן שיהיו בשדה או בעיר. ועוד מה זה שהקדים ויהיו שם שלשה בני צרויה ותכף אמר ועשאל קל ברגליו וגו'. כאלו יש בזה איזה התייחסות ועוד אמרו ולא נטה ללכת אל הימין וגו'. ומה הכונה באריכות זה. כי מאמרו שרדף אחרי אבנר היה מובן שלא נטה לשום צד, ושאלת אבנר האתה עשאל אין בה טעם. האם נחשוב לא היה אבנר מכיר את עשאל. ומלת זה מיותרת

אבל הכונה להאשים את עשאל על מרוצתו זאת לרדוף אחרי אבנר. אשר בלי ספק היתה בלי שום השכלה והבחנה כי הלא שם היו שלשה בני צרויה גם יחד וביניהם יואב ואבישי. אשר כל אחד מהם לבו כלב הארי. ומשכילים בכל עצת תועלת המעלה. ולו היה צד ראוי והגון ברדיפה זאת לא היו הם נמנעים מלעשותו אבל עשאל מה שעשה הוא במנהגו כי בשגעון ינהג שמדרכו הוא קל המרוץ מהיר ונבהל לרוץ. אך לא שתתיחס המרוצה אל השכל. אלא הוא קל ברגלים בלבד שהרגלים הם ההולכים והרצים ולא השפיטה השכלית. והוא דומה בזה לאחד הצבאים שהקצות בהם הוא טבעי. ואלו היה כעין הצבאים אשר בישוב. סוף סוף היה מקום לחשוב היות ריצתם נעשית בכונה ועצה נכונה