בינה לעיתים חלק א סח

אינו נותנו ומלוהו בנשך ותרבית. אלא עושה ממנו איזה משא ומתן אחר בהיתר שאין בו איסור. זה בריא לו שלא ימוט לעולם. על זה אמר רשב"א שאין הדבר כן לומר שתספיק שלילת ומניעת ההלואה ברבים להבטיחו שלא יתמוטט. אע"פ שאינו עושה איזו מצוה פרטית בהם המגינה על זה. אלא הענין הוא שמי שיש לו מעות מדודין אשר היה יכול להרויח בהן בהוציאו אותם בסחורות המועילות והוא לא כן יעשה אלא מלוה אותם בחנם שלא ברבית וחונן בהם דלים להלותם בשעת דוחקן. ע"ז דוקא הוא שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך לא ימוט. כי הוא נותנו ממש שלא בנשך. אבל לא לומר שיספיק לו שלא ילונו בנשך. דא"כ לימא קרא לא נתן כסף בנשך דהוה משמע שלא נתן כלל. אבל מדקאמר כספו לא נתן בנשך. משמע דכספו אשר נתן לא נתן בנשך אלא בהלואת חן וחסד

ולפי זה נמצאו בממון ג' חלוקות. הא' הקצה הא' הטוב שיש לו מעות ועושה בהם פועל מעולה להלוותן מבלי קחת מהם רבית. והב' הקצה האחר הפכו שמלוה המעות ונוטל מן הלוה רבית שעושה עבירה חמורה. הג' היא ממוצעת שיש לו מעות אבל אינו מתעסק בהם להלוותם ברבית. אלא נושא ונותן בהם פרקמטיא שאין בזה לא מצוה ולא עביר' והנה הכתוב אומר שהעושה מצוה להלוות שלא ברבית שכרו אתו שודאי לא ימוט לעולם. ונפיק מינה דיוקא שאם אינו עושה מצוה זו בהלואה בלא רבית אין לו ג"כ זה הבטחון שלא יתמוטטו נכסיו דאפשר הכי ואפשר הכי

וממילא איכא למידק דכשהיה בקצה האחר הרע שילוה ממש בנטילת רבית. צריך ג"כ לילך בהדרגה שודאי יתמוטטו נכסיו, ומש"ה קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והשתא הכי פריך. והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין. וע"ז הקשו התוס' דלמא משום שאר עבירות וכו'. כלו' נהי דכפי דברי רשב"א דקאמר דהמלוה שלא ברבית אין נכסיו מתמוטטין מוכח דאע"ג דאית ליה שאר עבירות דקרא תספיק חלוקה זו דכספו לא נתן בנשך לשלא ימוטו נכסיו. היינו דוקא כשנתן שלא בנשך כדאמרן. אבל כשלא נתן דהיינו שלא הלוה ברבית שאין כאן אלא העדר. אינו מוכרח שלא ימוט דכבר אפשר דמשום שאר עבירות דקרא ימוט

וע"ז תירצו ב' תירוצים. הא' דחזינן צדיקים גמורים נמי שאין בידם שום חטא ומתמוטטים. והב' דהך דהכא אזדא כר"ע דאחד מכל אלו קאמר. וא"כ כי היכי דבהלואה שלא ברבית תספיק לשלא ימוט ה"נ כל אחד וא' מכל אלו סגיא לאגוני שלא ימוט, ואנן חזינן דלא מוזפי ברבית גורם להם שמתמוטטין אע"פ שהיתה בידם א' מהנך. ותירץ הללו מתמוטטין ועולין וכו' דהיינו הנהו דלא מוזפי ברבית והללו דמוזפי ברבית מתמוטטין ואינן עולים. אבל הראשונים דמוזפי שלא ברבית עליהם אמר הכתוב לא ימוט לעולם כלום לעולם אפילו שעה אחד לא ימוט כלל וכלל לשיצטרך אח"כ לעלות

אם כן עינינו הרואות סבת אבדת הממון הוא בשביל איסור הנשך ועון התרבית. ואיה איפא בעירנו זאת טענת א"א ע"ה להסתכל בטובים שבהם כאשר פירשנו שיסתכל באותם שהם טובים בינם לבינם עם חבריהם. אם מלאה הארץ מציצת דם עניים מוצרכים הבאים לידי הכרח הלואה מן העשירים ויאכלו בדי עורם בכמה מיני רבית קצוצה מפורסמת וגלויה. והורגלה כ"כ בעבירה זו עד שדשו בה רבים ולא החשיבוה לכלום. ואלו יצוייר יראו סיעת אנשים ישראלים יקרבו למקולין של נכרים ויראו אותם בפרהסיא אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים. וסוף סוף אינו אלא לאו אחד גרידא שחייב עליו מלקות. וכאן רואים לעינים כמה מלוי ברבית אשר נכללו בה שש עבירות למלוה כנודע ומהם ללוה לערב ולעדים ולסופר והחרש יחרישון אין פוצה פה ומצפצף. ומה נאמר מהמתכשרים בעיניהם לבלתי נגוע בקצה האיסור הזה אך עושים משכנתא על הבתים ומלוים עליהם מעות והם דרים בתוכם בלי שום נכוי וגם משכירים לאחרים עד החזיר להם כל מעותיהם לגמרי וחושבים היותו מותר לחלוטין. וזה באמת רבית גמור מדאורייתא כפי מסקנת גדולי הפוסקים ז"ל. ואם באנו לדבר בעניני הקאמב"ייוש. עם שיש בקצתם צד היתר. כמה וכמה מינים יש שהם באיסור גמור. ובהם נכשלים הכשרים שבסוחרים שלא מדעת. וריב לי עמהם מדוע בענינים כאלו לא ישאלו פי' המורים יודיעום דרך זו ילכו לבל יכשלו בה. ולחתימת זה יספיק שנאמר מה שאמרו מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני. כפר באלהי ישראל רחמנא לצלן ולישזבן. דעו איפא א"כ אלופי כי צרעת זו היתה גרמא בנזקנו מאבדת הממון ולכתו לטמיון

ואולם הצרה השלישית מהמלחמה המפחדת אותנו כאשר הוא מפורסם הלא סבתה גלויה ומפורסמ' בסוף דבריו יתברך שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו. כי גבר בתוכנו שנאה תקועה בלבנו איש לרעהו עד לא יוכל דברו לשלום. רק רע כל היום בקטטות ומריבות קנאה שנאה ותחרות אבדה האהבה ונכרתה מפיהם ונתקיים בנו מאמר שלמה המלך ע"ה. שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. אמר כי הפחיתות הזה של השנאה