בינה לעיתים חלק א סז

שלשת גופי עברות אשר גרמו חתימת הג"ד לגלות המר הזה כלם נקבצו באו בקהלתנו. ובטוב ההסתכלות כל אחד מהן היא סבה עצמית לאחת אחת מצרותינו ומכאובינו. כי תחלואי בני עמנו אשר חלה ה' בם ובעונותינו יצאו מהם מה שיצאו נוכל לקיים בטח כי הסבה הקרובה היתה העון הפלילי מהפרת אות ברית קדש המחולל בנאוף וזנות. כמאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורג רעים וטובי' וכו' וא"כ מזאת הסבה באו החלאים. והתבונן מה שאמר שלמה ע"ה בחכמתו

נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה ופי' הדברים מיוסד על הא דתנן פ' הכל חייבים ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר א"ת בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ולתקן ותניא ר"ש בן מנסיא אומר גונב אדם או גוזל אפשר שיחזיר גנבתו וגזלתו יתקן אבל הבא על א"א ואסרה על בעלה נעדר מן העולם והולך לו. נראה מבואר כי בשאר העברות יש מקום לאדם לתקן את אשר עוות ולהציל את נפשו מני שחת אבל עון העריות אין לו תקנה עולמית בין הוליד ממנה בין לא הוליד. כי הוא נעדר מן העולם ונפשו עליו תאבל. ולכן אמר נואף אשה מבואר הדבר ונגלה מאד כי הוא חסר לב ואבד שכלו כי הוא משחית נפש הוא יעשנה. דבר רגיל ונהוג הוא שכל מי שהוא משחית את נפשו באיזו עבירה שתהיה. הוא בעצמו יעשנה יש בידו לתקנה ויוכל לעשות בריה חדשה בלי שום השחתה. אבל זה שהוא נואף אשה כמה רעות ימשכו לו כי כאן בעה"ז יהי' ענשו מזומן שימצא נגעים וחלאים רעים עם קלון מתמיד והיותר קשה הוא כי חרפתו לא תמח' אינו יכול לתקן והוא נעדר מן העולם. ועוד חרפתו לא תמחה. א"א לו להכחיש גוף המעש' כי היא חקוקה באות ברית מילה שבבשרו. כי חזרה לו הערלה כשהיתה קודם שנמול והערלה ההיא אשר חרפה היא לנו כדברי בני יעקב. א"א למחותה ולהעבירה ממנו. ונכלל ג"כ באמרו וחרפתו לא תמחה. כי לפי האמת חוש המשוש חרפה היא לנו אלא שע"י מה שיפעול בו האדם בעצם השכל לשמור מצותו יתברך ולקיום המין. זה הוא כסות עינים להסיר ולהעביר החרפה הזו. וזה שהוא נואף אשה אשר לא כדת נשארה עליו אותה חרפה לא תסור ממנה. אמור מעתה כי עון זה אשר איננו מבואר מבינינו הוא היה בעוכרינו לסבב כל החלאים ומיתות אנשים הרשומים. כטבע הזנות ההורגת רעים וטובים

ואמנם התמעטות הממון בגזרות המסים והארנוניות אחזה אנכי אשית לבי באה אלינו הצרה הזאת על עון פלילי עצום ורב הורגל בינינו ונעשה לנו כהיתר והוא האיסור הגדול של רבית המוטבע בהרבה מעשירי דורנו ממינים שונים. וזה דרכו כרקב יבלה וכעש אוכל עצמות הממון עד בלתי השאיר לו שריד. תנו דעתכם במה שאמרו פ' א"נ

תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין והא קחזינן דלא קא מוזפי ברבית ומתמוטטין. אר"א הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין

אינני רואה שום תוספות חדוש בדברי ר"ש על פי' הפסוק ואם נאמר שבא לשלול סברת ר"ג באלו הן הלוקין שבהגיעו למקרא זה היה בוכה אמר מאן דעביד לכלהו הוא דלא ימוט הא דעביד חדא מנייהו ימוט א"ל ר"ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכלהו אין בחדא מנייהו לא אלא בכל אלה בחדא מאלה הכא נמי עושה אלה אחד מאלה. ואתא רשב"א לומר דמשמעותיה דקרא הוא כר"ע דבאחד מאלה לא ימוט. ואהכי קאמר דהמלוה שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו'. א"כ יקשה במאי דכתבו התוס' הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטין. וא"ת דלמא משום שאר עבירות הכתובות בפר' ושוחד על נקי לא לקח וי"ל דחזינן צדיקים גמורים נמי דמתמוטטין א"נ לר"ע צריך דדריש בסוף מכות עושה אלה עושה אחד מאלה לא ימוט ע"כ

ותירוצם השני הוא תמוה בעיני. דנהי דנוכל לומר שאין כונתם דגמרא פריך ממש לר"ע גופי' שבא במכות ולא נזכר כאן כלל. אלא דפריך לרשב"א דסבר כסבר' ר"ע. מ"מ קשה דכפי תירוצם זה משמע דמעיקרא כשהקשו דלמא משום שאר עבירות וכו'. היו מבינים דסוגיא דהכא אזדא דעושה אלה ר"ל עושה כל אלה. דאי לאו הכי לא מקשו מידי. ואתמהא איך אפשר לאסוקי אדעתין דרשב"א יבין עושה כל אלה. הא איהו קאמר המלוה מעות שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו' דאלמא לדידיה ע"כ ההלואה שלא ברבית לחודא סגיא לשלא ימוט לעולם. ואיך א"כ יש שום מקום לקושיית התוס'. ובעל לחם אבירים דייק במאמר מנלי' ללמוד שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין דלמא ה"ק קרא כשמלוה שלא ברבית ודאי לא ימוט אבל המלוה ברבית אינו ודאי שלא ימוט דאפשר נמי שיתמוטט אבל אינו מוכרח. ועוד נדייק אריכות זה. מי שיש לו מעות וכו' יאמר בקצור המלוה מעותיו שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו'

ויראה לי דרשב"א ע"ה בא להודיענו פיר' הכתוב היותו בזולת מה שיובן מפשוטו. כי כפי הנראה כוונתו הוא לומר שאותו אשר כספר