בינה לעיתים חלק א סה

אבל כבר נודע מכח התשובה שזדונות נעשו כשגגות ועם היות שזה נאמר בשב מיראה דאלו השב מאהבה נעשו לו כזכיות. מבואר הוא דמעוטא דמעוטא הם השבים מאהבה ורובם ככלם שבו מירא' ונמצאו עונותיהם הנעשים במזיד מתחלפי' לחטאות אשר בשגגה דהיינו שהקב"ה מסיר מהם הצד המכביד האשם שהוא הידיעה והרצון והחפץ ונשארו בלבד הפעולות עשויות שלא במתכוין בשוגג וז"ש כי בזמן העתיד אשר מפני חמת המציק ישובו בני ישראל אל ה' אלהיהם הנה אז יבוקש את עון ישראל לראות אם יש שם עון ממש במזיד. והנה איננו אין לו שום ישות והויה כי כבר הלך לו. ונשאר במקומו חטא שוגג. ואחר היותם במדריגת חטאים. יבוקשו ג"כ החטאים ועל אלה לא אומר ואינם כי ישנם וישנם ולא הלכו להם ממש. אלא שלא ימצאו אותם. עם היותם במציאות וזה לסבה כי אסלח לאשר אשאיר. אני אסלח ואכפר לאותו החלק שאשאיר מהעון החמור. כי סלקתי ממנו היותו זדון. והשארתיו חלק מועט שהם חטאים. ולשארית זה אני אסלח. ולפיכך לא ימצאוהו. עם שאינו נעדר כמו שהיה העון. א"כ הסליחה והכפרה היא אות על מציאות החטא אלא שהוא מתכפר. וזה ישיג מי שלא זכה אלא לקבור' א"י

ולפי שמפסוק וכפר אדמתו עמו. אין שום הכרח אם ידבר מחיים או לאחר מיתה. לכן מביא מג"ש דמזבח אדמה כעין רמז כי המזבח מה שמכפר הוא בקרבן אחר מיתת הבעל חי הנקרב תמורת האדם החוטא וא"כ גם וכפר אדמתו עמו ידבר אחר מיתת האדם שאדמת הקדש תהיה לו כמזבח כפרה. והרמב"ם ז"ל לא נחית עתה במימרא זו לחלק בין דר בה לקבור בתוכה לענין כפרה או שרוי בלי עון. ולפיכך הביא הראיה הנראית לו פשוטה ממשמעותיה דקרא כנודע מדרכו ז"ל. ויצא לנו מזה כי לכלוך העונות יקרא חלי וממילא נשיאת העון וכפרתו היא הרפואה ממש

מעתה בואו ונחשוב הארבעה דברים שאמרנו היותם ראוים להסתכל בכל החלאים ונדעה נרדפה לדעת אותם בתחלואינו אלה. ונא' כי הגדר האמתי והשם העצמי הראוי לכנות לחולה הכולל אשר אנו בו. היא הסתרת פניו יתברך ממנו כי אין לנו חלי מכאיב וצרה גדולה עזו. הלא כה דברו של אדוננו משה ע"ה בפרשת היום

ועזבני והפר בריתי וגו' וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו' וכבר דברתי בפי' פסוקים אלו בס"ד וכעת אני אומר מיוסד על משאז"ל פ"ק דחגיגה מאי רעות רבות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו. ויש לדייק מה טעם שנעשו צרות זו לזו. אמנם יובן הענין אצלי במה שנדייק בכפל ועזבני והפר את בריתי. וכן ועזבתים והסתרתי פני מהם

אך הוא מבואר כי חטאות האדם. הם משני סוגים הפכיים ומנגדים זו לזו בב' קצוות רחוקים. הקצה האחד הוא הרפיון והעצלה הבאה מהלבנה אשר תגרום התרשלות ומניעה מעשות מה שהוא מוכרח ומחוייב לעשותו. והקצה האחר הוא להפך. ההתחזקות והתעצמות הבא מהאדומה המעוררות לעשות בפעל פעולות בלתי ראויות באופן שהראשון בא מקרירות יתירה והשני מחמימות עודף ומרובה. ואולי נמלץ ע"ז מאמר איוב על הרשעים. ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו. כלומר הנה מצד אחד יש להם ציה גם חמימת גדול ונמרץ שהם מתלהבים לעשות רע כאלו אש ידליקם. ומצד אחר יש להם קרירות כ"כ גדול לבלתי עשות שום פועל מעולה וטוב. עד שנראה כאלו הם גוזלים מימי השלג הקרים ונמצאו חוטאים בשני הפכים אלו להענש בעונש השאול והגיהנם. וכיון שהחטאים הם משני אלו הסוגים. בלי ספק ג"כ העונשים מכוונים על שניהם. כי על העדר המעשה הראוי יעדרו מהרשעים הטובות וההצלחות ועל מעשה הרע רעה תבא עליהם

והוא מה שאמר הכתוב כמגיד מראשית אחרית וקם העם הזה וגו' ועזבני והפר את בריתי שתים הנה קוראות עונותם. האחת שיעזבוני שלא ישתתפו עמי לעשות כמעשי ללכת אחרי. והב' והפר את בריתי שיפר הברית בעשות עבירות אשר לא תעשינה. על כן יחרה אפי בו ביום ההוא לשלם להם על פי מדותם. כי על אשר עזבו אותי לבלתי עשות המחוייב להם. גם אני אעזבם והסתרתי פני מהם שלא אשפיע עוד להם הצלחה ואמנע מהטיבם כאשר בהיותי עמהם. ובהפך זה על אשר הפרו בריתי שעשו שלא כהוגן אף אני אעשה זאת להם שיהיו לאכול שיאכלום אויביהם במכת חרב והרג ואבדן. באופן שימצאוהו לפי זה רעות רבות וצרות. דמדלא קאמר רעות וצרות רבות. מורה שהכונה בדבריהם ז"ל צרות זו לזו ירצה ימצאום רעות רבות במספר ובאיכות והרעות הרבות האלה יהיו נגדיות וצרות זו לזו כדברי התוס' קרירא לעקרבא חמימא לזיבורא. כן הוא יתברך כב"י יהי קר ויתרשל מהם לעזבם ולהסתיר פניו בהעדר הטובה. וחם להמציא להם רעות ושיהיו לאכול. ולפי האמת הרעות הבאות אליהם מהאויבים אינן באות בהשגחתו יתב' בכונה מכוונת מאתו. אך תגיע מרשעת ישראל. שלא ירצו לייחס פרטיות עונשיהם להשגחה רצונית אלהית. אלא יתלו אותם אל המקרה או הטבע או