בינה לעיתים חלק א סא

מלת איש מיותרת. ועוד יש מהדיוק שהם אמרו וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם כי נראה שהם שני דברים דרך רעה וחמס הכפים. ובו יתב' אמר שראה מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ולא הזכיר מן החמס

ונראה לומר כי בטוב ההתבוננות נמצא היות רעת אנשי נינוה שעליה נגזרה עליהם גזרה. כעין רעת אנשי דור המבול כמו שנאמר שם קץ כל בשר בא לפני כן אמר כאן כי עלתה רעתם לפני. וממילא שאם שם היתה הרעה העיקרית כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כאן ג"כ מה שעלה לפניו ית' מהרעה הוא היותם חומסים זה לזה ועי"ז יצאה ההתראה מאתו ית' עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. כי תהיה הפוכה כמו רגע כמהפכת אותם הדורות שנהפכו בעבור החמס דהיינו מהרעות אשר בינם לבין חבריהם מהעול והחמס כי על זה היה מקפיד הוא ית' ואע"פ שהיו בהם ג"כ מהרעות שבינם למקום. מ"מ להיותם בני נח לא חש הקב"ה עליהם כעוברים על דת אלהית. אלא בזה שנוגע לאנושית שלא שמרו המשפט הטבעי והפרו חק ההנהגה המדינית המחוייבת לכל מין האדם במה שהוא אדם אפילו לא יהיה בעל תורה אלהית ועל זה שלח להכריז עוד מ' יום ונינוה נהפכת שהוא עונש שייך ומוגבל למדינה בעלת עול וחמס למען בהפחדה זו יחתו ויתקנו העוות הזה בתת מקום להנהגה הישרה שיעמוד כל אחד בשלו בהחזרת הגזל והעושק כי זה כל פרי תכלית התקון בזה. וספרה הנבואה כי האנשים האלה בשמעם הקריאה עם היות לא נזכר בה שום דבר מהנוגע במה שבינם לבין המקום אלא לתקון הקבוץ המדיני. מ"מ הם מעצמם שמו על לב לשוב אליו ית' גם מהדרכים הרעים אשר לכל א' ואחד מצד עצמו מבלי בחינה היותו משותף עם זולתו במדינה. וזה הוא וישובו איש מדרכו הרעה שישוב כל אחד כפי מה שהוא איש בפני עצמו ממה שהיא דרכו פרטית הרעה שהוא מה שכל אחד ואחד חוטא אליו יתברך. וזה הוא העיקר. ואח"כ גם מהחמס אשר בכפיהם שזהו בשתוף הרבים בבחינת היותם מדינים. ונרויח בזה כי אילו לא היינו משגיחים אלא למה שהעירתנו הקריאה שהוא בהשבת החמס אשר בכפים. לא הועלנו בזה אלא לתקן הקבוץ שלא ישאר נשחת ונפסד ונצול מענשו יתברך שחרה אפו על זה אבל עדין היינו מעותדים אל האבדון שהוא העונש הנפשיי בעבור הדרכים הרעים שבינינו ובינו יתב'. ועכשו בשובנו משתיהם לא בלבד ישוב האלהים מחרון אפו המעותד לבא עלינו בעברה וזעם וצרות רבות על העול וחמס. כי גם לא נאבד באבדון הנפש לסבת דרכינו הרעים נגדו ית'

ועוד אני אומר בזה כי למדנוה ז"ל בפ"א דר"ה עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף, חזרו בתשובה להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידין בזמנן על הארץ שצריכה לה הכל לפי הארץ וכו'. הרי שהגזרה הרעה אינה מתבטלה מכל וכל אלא שהקב"ה מקיימה היכא דאפשר ומגלגל שימשך ממנה התועלת האפשרי. עם שלא תהיה הטובה מוחלטת לגמרי אילו היתה הגזרה מבוטלת לחלוטין. וכמו שאני מפרש בפסוק רגע אדבר על גוי וגו'. ואין ספק שיהיה כן על הרוב אבל מ"מ לפעמים כשתהיה תשובה מעולה ושלמה מאד ובפרט כשיעשנה האדם מעצמו בהתעוררות רצוניי כפי המדרגה הראשונה אשר אמרנו אז תוסיף תת כחה לגרום בטול הגזרה בהחלט ולא ימשך ממנה שמץ נזק או הפסד כלל. הוא מה שאמרו אלו האנשים בהכרזתם שתחלה יתחילו לשוב מעצמם ממה שלא הזהירם הנביא ע"ה שהוא איש מדרכו הרעה כאמור ממה שבינם למקום. ואח"כ מן החמס שהוזהרו עליו. כי מי יודע אולי נזכה בזה שאע"פ שדרכו יתב' בהתנחמו על הרעה שגזר מ"מ אינו מבטלה לגמרי ולעולם יש שם קצת הפסד ואבדה. שמא עתה מפאת התעוררותנו זה ישוב האלהים ונחם בשובו מחרון אפו, ויהיה באופן שלא נאבד כלום שלא תהיה כאן שום אבדה אפילו קטנה בעבור קיום הגזרה. וכן היה כי ראה האלהים מה ששבו מדרכם הרעה. מה שראה בפרטות והשגיח בו לא היה שובם מהחמס אשר בכפיהם כי זה כיון שהוזהרו עליהם בתוכחת מגולה לא היה מוסיף עליהם שום יתרון מיתר הגזרות שאינם מתבטלות לגמרי. אבל כיון שראה כי שבו מדרכם הרעה כי זה עשו מעצמן בלי תוכחה על כך שהורו רצון גדול וחשק נמרץ לעשות רצון קונם. לפיכך נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם והיה התנחמות גמור ובטול מוחלט שלא עשה מאומה לא מעט ולא הרבה. ואלו גבי ישראל בעגל לא נאמר אלא וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מבלי יוסיף לומר ולא עשה כי שם לא היתה התשובה נכבדת כזו. ולפיכך נחם על הרעה אשר דבר לעשות שלא נתקיימה הגזרה ממש על אופן העונש הקשה שאמר. אבל סוף סוף לא פטרם בלא כלום רק בעשיות איזה דבר ובפירוש אמר וביום פקדי וגו'

המדרגה שניה היא יותר פחותה מזו שבדברים לא יוסר ולא יספיקו תוכחות להחזירו למוטב עד אשר יראה באחרים כיוצא בו מהחוטאים יגיע אליהם העונש האלהי ביסורים קשים יאחזהו רעד פן יהיה נענש כמוהו ושב ורפא לו. כדרך מה שאמר החכם במשליו. על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר. כי ממה שראה הפסד והשחתת הכרם של האחר בעבור עצלותו וחסרון לבו לפיכך לקח מוסר מזה