בינה לעיתים חלק א ס

ולכונה זו יפורש פסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וגו'. כי בעשותו תשובה מדרכיו המקולקלים מוחלין לו ברחמיו יתברך וזה הוא וישוב אל ה' וירחמהו. וגם ייטיב לכלנו אנחנו הרבים ואל אלהינו כי ירבה לסלוח יגרום שתהיה הסליחה רבתי הכמות לכלנו המרובים כפרטים. וכך הוא לדעתי מאמר המשורר עליו השלום

תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. אתה האל יתברך משיב בתשובה לאנוש בדרכים הידועים אצל חכמתך עד שיהיה נדכא ונשבר לב. ואז ע"י תשובתו של זה הפרטי אתה אומר לרבים שובו בני אדם אלי והכנסו במחיצתו שבשביל תשובת היחיד מכפר לכל המין האנושי אבל לפי דרכי אמר ארפא משובתם וגו' כי ראינו למשורר עליו השלום אמר במזמור רצית ה' ארצך וגומר. אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו. והקושיא בזה מבואר כי כיון שכבר אמר השיבות מחרון אפך שאין חרון אף בעולם. מה זה יבקש עוד והפר כעסך עמנו. והמובחר מדברי המפרשים ע"ה בזה הוא שידבר בשם אנשי הגלות הזה מחלים פניו יתברך כאשר שבת שבותינו לשעבר והשיבות מחרון אפך בגלות הקודם. כן עתה בגלות האחרון שובנו והפר כעסך עמנו. ולי אפשר בדקדוק מלת השיבות מההפעיל שפי' הרד"ק ז"ל היות אפך הפעול. והכונה כי חרון אפו יתברך יסתלק ויתהפך מרוגז לרחמים באחד משני פנים כפי איכות וערך הזכות אשר במרוחם או במרוחמים. דאי נפיש זכותייהו אם ע"י מע"ט או ע"י תשובה שלימה מעולה שנעשים מהתעוררותו הטוב כאשר אמרנו שהיא נקראת באמת תשובה מאהבה. אז החרון אף הבא מצד מדת הדין נסתלק מעצמו כי גם מה"ד מאליה תתרצה ותתפייס להסכים על המחילה מבלי יצטרך נצחון כח תגבורת החסד והרחמים שיכריח את הדין על כך. אבל אם התשובה היא בלתי שלימה ואינה באה מהתעוררות רצוניי פשוט אלא מצד זולתו אז צריכה להתאמץ מדת החסד כדי לנצח ולהכריח למה"ד לבלתי תנגד על הסליחה והכפרה ותתגבר להסיר האף והחמה אשר אם לא היה בזה ההתגברות במקומם היו עומדים. וזה הוא מה שהורגל לומר שיכבשו רחמיך את כעסך שהוא ממש שיתקוממו הרחמים על הכעס ויכבשוהו אפס כי לא תהיה תפארתן של ישראל ולא של השבים בזה האופן של סילוק האף והחרון אלא באופן הראשון. והן הן דברי המשורר ע"ה. הלא אתה יתברך אמת הוא שאספת כל עברתך וחמה אין לך עוד. אך אסיפת זו היתה גרועה כי זו העברה לא הלכה מעצמה אלא ע"צ ההכרח שאתה השיבות את האף והדין ועשית אותו שלא יחרה באופן שאתה הוא העושה הכל ולא יתלה שום דבר בנו לומר שאנו ג"כ מצדנו גרמנו בטול החרון. ואין זה ממה שאנו רוצים וחפצים אלא שובנו אלהי ישענו כאלו יאמר החזירנו בתשובה שלימה לפניך למען נהיה כלנו שותפים אתה יתברך ואנו בהפרת הכעס שנזכה להיות לנו חלק בסלוקו באופן שתפר כעסך יחד עמנו ולא אתה לבדך. והוא מאמרו יתברך ארפא משובתם וגו'. אין ספק שע"י תשובתם כמו שקדם קחו עמכם דברים וגו' ארפא משובתם ואמחל עונותיהם עם שאני הוא המעיר ואומר שובו וגו'. אמנם מה שאני חפץ מאד ואהיה אוהב אותם הוא נדבה שתהיה תשובתם נדבה מנדבת לבם מחפצם ורצונם המוחלט בלי שום סבה אחרת מניעה. כי אז בזה שב אפי ממנו האף שלי לא אצטרך אני להשיב אותו ע"י כבישת הרחמים את הדין בתנועה הכרחית אלא שב אפי ממנו ומאליו ששורת הדין תתן מעצמה הסתלקות האף לטוב זכות להיות תשובתם בתורת נדבה והיא מדה כנגד מדה הם שבו אל ה' מעצמם וגם האף מסתלק מעצמו. וזו היה החשובה שבמעלות התשובה. ויש עוד מדריגה שניה למטה מזאת והיא כאשר יבוא התעוררות ע"י אחרים מצד תוכחה או הודעה או הפחדה שידרשו ברבים ויוכיחו ויזהירו על התשובה או באיזה אופן אחר חיצוני יניעהו על ככה כגון בקריאתו בתורה הקדושה ובספרי הנביאים והחכמים ע"ה וכיוצא. גם זה תועיל לבלתי יענש על פשעיו שנתנו למחילה. ומזה הצד היתה תשובת אנשי נינוה כי אחרי אשר יונה ע"ה הלך שם והתחיל להכריז עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת מיד רעדה אחזתם ונזדרזו על התשובה והועילה להם כדברי הכתוב. וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. וינחם אלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. והן אמת כי בכל מה שנאמר בטעם חרון זה של יונה ע"ה ומה שהרע לו על שנחם האלהים על הרעה. לא נתקררה דעתי החלושה. וחשבתי בזה בדקדוק אמרו

וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה. כי אחר שנחם מלעשות ודאי הוא שלא עשה גם בדברי ההכרזה איך אמר דרך ספק מי יודע ישוב וכי אין זה פשוט שישוב כל שאין שם מהדברים המונעים קבלה התשובה. והכפל באמרם מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד. כי הוא מבורר שאם ינחם וישוב מחרון אפו פשיטא שלא יאבדו ומה טעם בכפל מדרכו הרעה ומן החמס. וגם קשה שאמר תחלה איש מדרכו הרעה כנוי אל האיש היחיד. ואחר כך ומן החמס אשר בכפיהם בכינוי אל הרבים. ומהראוי היה יאמר ישובו מדרכיהם הרעים וגו' ולא תהיה