בינה לעיתים חלק א נט

מכריחות שאתה הרגת אותו. ומוכיח לו זה האפרכו' במה שהוא מביא לו משלים על הענין שאומר האיך אתה יכול להכחיש והרי זה דומה למלקט תותים שרשומן נכר בידים וכן לגונב גדי שהוא עצמו צועק בהיותו אחריך וא"כ גם אתה לא אמרת כלום כי הענין מוכיח את עצמו שאתה היית ההורג. מעתה כך הוא הנמשל אצל קין כי הוא היה מבקש לכפור באמרו לא ידעתי השומר אחי אנכי כלומר אתם תובע אותו ממני בהנחה קיימת שיש לי דין שומר עליו ונתחייבתי לתת חשבון ממני ואני אומר כי איני יודע אם אני הוא השומר שלו. כי אולי לא עלי שמירתו. ואגב אורחיה בקש להסתיר ולהכחיש היות הוא ההורג ועל זה השיבו יתברך מה עשית קול דמי אחיך. ירצה מה זה הדבר אשר עשית בהכחשתך ומה הועלת במה שכפרת היתכן יאמנו דבריך ותוכל להחזיק בהכחשה הרי שור טבוח לפנינו ולכלוך הידים ופעיית הגדי יוכיחו כי קול דמי אחיך שהם הג' כחות צועקים וגו'. ועתה שאתה כופר ובלתי מודה התפעלות מחלי חטאך ראוי אתה לקללה יותר מהפעול עצמו ודע כי ארור אתה מן האדמה אשר פצתה וגו'. ירצה נראה בעיניך שהאדמה היא בעוזרך כיון שסייעה אותך בזה הפועל שפצתה את פיה והבליעה בתוכה הדמים. אבל דע לך כי אדרבה ארור אתה מן האדמה. תהיה ארור ומקולל שתגיע לך הארירה והקללה מן האדמה עצמה שפצתה את פיה לקחת דמי אחיך שנהנית מזה. הנה ממנה ומאתה תבא לך הקללה. וזה כי אתה תטרח בעבודתה להוציא ממנה פרי. והיא תהיה בעוכרך שלא תוסיף תת כחה לך ושחתה כל טרחך ויגיעך ותלך נע ונד. עד שנתעורר להודות על הרגשו והתפעלותו באמרו גדול עוני מנשא והוקל ענשו

ואכן התעוררות זה לבא אל גדר הרגשה בחטאים כדי לעשות לעשות התשובה הנאותה עליהם יש בו מדריגות שונות זו למעלה מזו נתבארו בדברי החסיד הרב בעל חובת הלבבות ז"ל בפרק אחד משער התשובה וכללם בד' אופנים

הראשון ומעולה שבכולם הוא כשיתעורר האדם מעצמו מבלי מונע מחוץ אלא מטוב תכונתו והכירו כמה נתחייב לבלתי התמיד לעבור את פי ה' בוראו יתברך לעוצם גדולתו הבלתי משוערת כי זה מורה יושר לבו כיון שמרצונו הטוב עושה כן ואינו ממתין לשום מעורר מחוץ ועיקר הפעולה תתייחס ותתלה אל הפועל אותה מצד עצמו ותהיה חשובה הרבה מאד הן לטוב הן להפכו יותר מאשר היא נעשית מצד התעוררות זולתו. וזה מבואר בשני הענינים ר"ל בפעולות הרע ובפעולות הטוב. אם ברע נבין בזה ענין קשה בתורתנו הקדושה כשבאו ישראל בשטים חטאו ישראל בזנות עם בנות מואב וגם נצמדו לבעל פעור הן המדינית. וראינו הקפיד יתברך לצוות על נקמת מדין באמרו

צרור את המדינים והכיתם אותם וגו' כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו' ואלו על המואביות לא מצינו שום הקפדה ולא צוה יתברך לעשות להן מאומה והלא תחלת החטא היה בהם והעיד הכתוב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו וגו' ולמה נפטרו מן העונש. וטעמי המפרשים ע"ה כתובים בספריהם. אבל אצלי הטעם מתבאר מאד בכתוב שאמר

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מה טעם במלת ויחל יאמר בקצור ויזן העם אל בנות מואב. וגם מה הכונה בלשון ויצמד ולא אמר ויעבוד או וישתחו וכיוצא מלשונות העבודה לעכו"ם. אלא שהכונה כי אמת הוא שבשתי האומות חטאו ישראל במואב ובמדין אבל לא היה אופן וסבת חטאם שוה בשתיהן כי המואביות לא היו הן המעוררות מעצמן בהתחלת ההסתה לישראל עד שישראל נתפתו אח"כ מדבריהן והדחתן. אלא אדרבה ויחל העם לזנות אל בנות מואב. העם היה הוא המתחיל והמעורר הזנות אל בנות מואב כי עם בני ישראל התחילו לדבר על לב בנות מואב להשמע להן וכיון שבאה ההתחלה וההתעוררות מצד העם. אז בנות מואב גם כן עשו את שלהן ומתוך הזנות שנתעורר מישראל מצאו מקום להביאם לידי ע"א וקראו אותם לזבחי אלהיהן וכו'. אך בבעל פעור לא היה הענין כן כי לא התחילו ישראל לעורר ולעשות שום פעולה עם המדינים אלא ויצמד ישראל לבעל פעור היינו שבעל פעור הם המדינים הם היו עיקר להסית ישראל ואז נצמדו ונטפלו ונתחברו ישראל להם כטפל הנמשך ונגרר אחר העיקר ואינם ישראל הפועלים כי אם ויצמד מהנפעל שהם היו נפעלים מבעל פעור להיות בחברתם. ומאחר שהפעולה תהיה נדונת מצד סבתה לפיכך למדינים שהם היו המסבבים ומעוררים הרעה ההיא צוה עליהם צרור את המדינים. וביאר הטעם כי צוררים הם לכם וגם הם הצוררים האמתיים דוקא במה שהם היו המתנכלים בהמצאות להחטיאכם משא"כ המואביות שאתם הייתם גרמא בנזקיכם ולא הן. ולכן אין להאשימם כ"כ כיון שבא ההתעוררות מכם. וממילא יתבאר גם כן כמה וכמה תתעלה מדריגת הנלבב אשר מטוב התעוררות יתנועע להכיר חטאיו ולהשתדל בתקון עותתם. וע"ז אמר הנביא הושע ע"ה בשמו יתברך ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. וכבר הרגישו ז"ל בקושי השנוי מרבים ליחיד ואמרו ביומא גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם וכו'