בינה לעיתים חלק א מז

ר"ע ע"ה שהלכה כמותו לשביתה ממלאכה והכריח הדבר שבו פתח הכתוב בתחלה. וכדפרש"י ז"ל דכך יפה לדרוש. הואיל והוא ראשון במקרא. והשביתה ראשונה לכולם. ולפ"ז בפסוק יום תרועה שמר יפה סדר זה מכל וכל בין בעשה בין בל"ת שכתב מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה וגו'. הקדים איסור המלאכה לצווי התרועה כפי הסדר הנאות. אבל בפסוק זכרון תרועה לא עשה כן. אלא כתב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. ואח"כ אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. ומהראוי היה להקדים כל מלאכת עבודה לכל השאר. על כל אלה גזר רבי חמא כי הכונה בכתוב הוא לומר בפירוש שאין לתקוע תרועה ממש ביום זה. אלא ראוי לשבות ולהמנע ממנה. וזה הוא בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. כלומר במה שנוגע ליום הראשון של חדש השביעי. ובמצוה השייכא בו שהיא תרועת השופר מה שראוי שיהיה לכם הוא שבתון שתשבתו ותמנעו עצמכם מתרועה זו. ולהעיר שלא על השביתה הכוללת מכל מלאכה ידבר. אלא על פרטיות השביתה ממצוה זו. סמך מלת שבתון לזכרון תרועה. לומר תשבתו מן התקיעה. ולא תעשו אלא זכרון לתרועה בפסוקים ומקראות לבד. ולא יום תרועה ממש. ואילו במקום אחר אמר יום תרועה יהיה לכם. שיהיה ממש יום של תרועה בהויה עצמית. וקשו קראי אהדדי. אלא שהראשון מדבר בשבת שמזכירין ולא תוקעין. והשני בחול שמריעין ממש

ואם נרצה לדייק למה האריך בקושיא לומר כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר יאמר בקצור כתיב יום תרועה וכתיב זכרון תרועה דהיא היא וכן דרכם ז"ל על הרוב. אפשר לנו לומר דמעיקרא הבינו הדברים כפשוטם דבר"ה בעי קרא תרתי. תקיעת השופר והיינו קרא דיום תרועה. וגם זכרון הפסוקים והיינו זכרון תרועה ולא רמו קראי אהדדי. אלא כונת קושייתו היא דכיון דאצטריכי הני תרתי מילי בזמן אחד. למה נאמר יום תרועה בכתוב אחד לבדו. וזכרון תרועה בכתוב אחד לבדו נפרדים מאד זה מזה כאלו הם ענינים חלוקים. וזה הוא כתוב אחד אומר וכתוב אחד אומר. היה לו לאמרם יחד ולקשרם בכתוב אחד כיון ששניהם צריכין. ותירץ כי אגב ארחיה נתכוון הפסוק להודיענו בחלוק הכתובים שיש זמן שאין בו אלא זכרון תרועה בלבד דהיינו כשחל להיות בשבת שאין בו תקיעה. ואלו היו נאמרים שני הענינים גם יחד. היינו מבינים שלעולם יצטרכו שניהם

ויש קצת התעוררות לפירושנו זה בירושלמי שאמרו המאמר הזה בזה הסגנון. כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. והדיוק מבואר שאם כונת הקושיא היא מסתירת הפסוקים נמצא בהכרח שהבין בקושייתו דזכרון תרועה היינו שמזכירין ולא תוקעין דבלאו הכי אין כאן שום סתירה. וא"כ למה הוצרך לפרש בתירוצו בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה שהבאור הוא מזכירין ולא תוקעין הרי גם מעיקרא בקושייתו הבין כן. ולא היה לו לומר אלא דקרא דזכרון תרועה מיירי בשבת ותו לא מידי אבל במאי דאמרינן יבא על נכון דמתחלה לאו קראי אהדדי קא רמי אלא למה נאמרו שני ענינים אלו אחד בכתוב אחד ואחד בכתוב אחר. והודיע בתירוצו דקרא דזכרון תרועה היא גזרה שוללת כדדייקינן ממלת שבתון. שיהיה שם זכרון תרועה דהיינו בשבת. אבל יום תרועה אין בו שלילה דמיירי בחול. כי אין בכתוב שום גלוי למעט בו הזכרון. ונשארו דרשות החכמים במלכיות זכרונות ושופרות במקומם. ונחזור א"כ למה שנתעוררו כיון שזכרון הפסוקים הוא כולל בין בחול בין בשבת איך יצוייר תתבטל מכל וכל התקיעה בשבת. ולא יהיה לך איזה דבר חלופה. ישמש לרשום בלבנו תמורת התקיעה. ורואה אני כי בנבואת יחזקאל ע"ה בא ההתר לספק זה. במה שאמר לו ה' יתב' ארץ כי אביא עליה חרב וגו' וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם וגו'. ובאר לו הנמשל

ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעו מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע רשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת

ויש לדייק למה בפסוק הראשון אמר הוא רשע בעונו ימות. ובשני אמר הוא בעונו ימות ולא אמר רשע. וכפי הנראה יותר היה ראוי להקרא רשע בפסוק השני אחרי אשר הוזהר לשוב ולא שב ממה שהיה בראשון שלא הוזהר כלום. ומה הכונה במלת מדרכו שהקפיד להזכירה כמה פעמים. אמנם הוא מבואר. כי כל מה שיקדם אל גמר ותכלית המעשה. יקרא דרך שהוא אמצעי ומבוא להגיע אל התכלית המבוקש. וכמאמר המשורר ע"ה

צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. כי להורות גדולות חסדו יתב' וכי רבתה מדת טובו ורחמיו על מדת דינו הצדק אמר כי מנהג חנינתו להטיב לנו. הוא כי בדרכים שהם האמצעיים וקודם בא אל עצם הפעולה והמעשה ממש. הוא מתראה צדיק שחפץ הצדק והדין הגמור. דהיינו