בינה לעיתים חלק א מו

על לבך פחד ה' והדר גאונו כי הלא אם על המפורסמות ומורגשות לנגד עיניך לא שמח לבך. שהצור אשר ילדך ממש הוא אביך המוליד אותך שאפילו הדת הטבעית מכריחתך לבלתי יזוז מנגד עיניך כל מה שאתה מחוייב ושכחת אותו מזה נמשך ג"כ ששכחת אל מחוללך. האל שבראך הוא האב האמתי. ואם הוא נעלם ממך היית זוכר אותו ע"י זכרון אביך המוחש

ועינינו הרואות כי בכל מצות התורה בפרט פרט מהן. אם המצא תמצא איזו מניעה לאדם שלא יוכל לקיימה. או מחסרון כח או מפאת הזמן או המקום וכיוצא. עשה יעשה איזה דבר תמורתו. ירמוז או יתדמה קצת לאותה המצוה שלא תתבטל מכל וכל. הלא ידענו כי מגדולי מצותיה היא התפלה אליו יתברך. אשר עיקרה הוא הדבור בפה ולחתוך הדברים בלשונו לפניו יתב'. ומכל מקום בהיות איזה עכוב שלא יוכל לבטא בשפתים ישתדל שלא להמנע מכל וכל מלהתפלל. ותהי' תמורתה התפלה הלביית כאשר עשתה חנה ע"ה כי בהיותה מרת נפש ולא יכלה להשמיע קולה. כתוב בה והיה כי הרבתה להתפלל וגו' וחנה היא מדברת על לבה כאשר פירשתי במקום אחר בס"ד. ורבותינו הקדושים ע"ה כי ראו גרמו עונותינו חרבן בית קדשנו ופזורנו לבין האומות אשר לא נוכל לקיים כמה מצות הנוהגות בזמן הבית. ובפרט במועדי ה'. המציאו קצת דברים יהיו לזכרון על אותה מצוה שלא תעקר לחלוטין. כאלו תאמר תמורה הקרבן פסח. צונו על האפיקומן. אשר בקצת דברים הוא דוגמתו. וכעין זה ברמזים אחרים

ונתן לבנו מה בא מקום התרועות ביום המקודש הזה שבת ור"ה אשר באה מצות התורה לשמוע קול שופר בכל ראש השנה כפי עצם הסודות הכמוסים בו. והיום הזה נתבטלה התקיעה להיותו שבת קדש. איך ולמה לא צוונו ז"ל איזה ענין פרטי שנוכל לעשותו היום. לרמז ותמורת השופר שלא תתבטל המצוה מכל וכל. כי אמנם זכרון הפסוקים המדברים בעניני השופר הנאמרים במוסף היום אין זה שום תוספת עצמי. יספיק להרשים חלוף דוגמת מצות התקיעה עצמה. כי גם ביום שתוקעים אומרים אותם

ולמען תת איזה יישוב בזה נעמוד על סוגיית הגמרא בריש פ"ד דר"ה דקתני יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין ולא במדינה. ובגמרא מנא ה"מ אמר רבי לוי בר חמא א"ר חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה. וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם. ל"ק כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטרך קרא למעוטי. אלא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו'. ופירש רש"י ז"ל זכרון תרועה ולא תרועה אלא פסוקים של תרועה יאמרו עד כאן. וקשה לי מאי רומיא איכא בפסוקים אלו דאיצטריכינן לאוקמי קר דזכרון תרועה בי"ט שחל להיות בשבת. דהא חיובא דמלכיות זכרונות ושופרות מדאורייתא הוא כדאמרינן בגמרא רחמנא אמר אידכר ושיילינן בברייתא מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ר' אליעזר אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה. זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות ורבי עקיבא אמר שבתון לעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו'. דכ"ע מיהת האי זכרון תרועה לחיוב אמירת זכרונות ושופרות הוא דאתא. וא"כ לא קשיא קראי אהדדי. דלעולם הא והא איתא ותרווייהו צריכי יום תרועה לתקוע ממש וגם זכרון תרועה להזכיר הפסוקים בפה. ומי אמר לו שזכרון תרועה היא גזרה שוללת. שלא תהיה תרועה ממש אלא מקראות של תרועה. אין זה אלא תוספות על התרועה. ואם באמרו זכרון תרועה ישלול התרועה ממש. מי יעכב על ידנו שלא נאמר ג"כ שיום תרועה הוא שולל לומר יום תרועה ממש ולא זכרון פסוקים בעלמא. וא"כ השתא דמוקי האי קרא בי"ט שחל להיות בחול. לא נזכיר מקראות של תרועה. ואגב אורחין נדייק כיון שעיקר הסתירה בפסוקים הוא ממ"ש באחד זכרון תרועה ובאחד יום תרועה. למה האריך להביא בשניהם מלות לבלי צורך דהיינו בראשון מלת שבתון הקודמת. ובשני הוסיף יהיה לכם. והיה מספיק לומר כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה. ונראה כי רב חמא ע"ה לא יכחיש הדרשה המוסכמת מרבי אליעזר ורבי עקיבא ע"ה כי זכרון תרועה בא להעיר על הזכרונות ושופרות. אבל דקדק כי אם לא נתכוון הכתוב אלא לזה יפלו ג' הרגשים

הא' כי כיון שיש ג' ענינים מלכיות זכרונות ושופרות למה הזכיר בלבד הזכרונות והשופרות ולא נזכרו המלכיות

הב' כיון שזכרון תרועה הם ב' חלוקות למה לא אמרם בוי"ו העטף זכרון ותרועה

הג' הואיל וזכרון היא בבא בפני עצמה. לא היה לו לנקד הכ"ף בשב"א הבא על הסמיכות. אלא הי' לו לנקד זכרון הכ"ף קמוצה ודגושה. כי בזה הוא מוכרת. ועוד כי בפסוק הראשון אמר יהיה כם שבתון זכרון תרועה ולא הוסיף עוד יהי' שנית כאשר עשה בפסוק השני של יום תרועה כי אמר מקרא קדש יהיה לכם יום תרועה יהיה לכם

ועוד יש בזה הרגש עצמי כי מלת שבתון דרשה