בינה לעיתים חלק א לז

בנך ולמנעו מהקרבה. אז אמר אברהם כיון שאיני עושה שום מעשה נגד מאמר ה'. כי אני מניח יצחק על המזבח במקומו. אין כאן אלא מעט עיכוב זמן שאין בזה כל כך חששא. ובין כך ראה אותו האיל. ולבלתי היות יושב ובטל העלהו לעולה תחת בנו ר"ל למטה מהמקום אשר היה שם בנו עקוד. כי יצחק ע"ה היה על המזבח מלמעלה הקריב את האיל למטה ממנו. למען אם ישחט את בנו ג"כ ישים האש תחת שניהם ויהיו גם יחד עולות כליל לה'. ומיד התפלל לפניו יתברך ואמר ה' יראה אשר יאמר היום. ירצה הנך יתברך שמך רואה ומביט הדברים הנאמרים אלי היום הזה אשר ודאי גורמים לי מבוכה. על כן אחלי יכונו לפני גדולת אלהותך בהר ה' יראה. כלומר בהר הזה יראה השם יתברך עצמו בצוויו ובמאמרו להורות לי המעשה אשר אעשה. כי כיון שהוא בעצמו אמר לי מתחלה עכשיו אם הוא מבקש יאמר לי. ואז נגלה אליו מלאך ה' שנית וא"ל בי נשבעתי וגו'. רצונו אין עתה כפעם הראשונה שמה שאמרתי לא היה נאם ה' וע"פ דברו אלא מדעתי ורצוני. כי בפעם הזאת נאם ה' היה ובשמו אני אומר לך כי שני זכיות נמצאו בידך עתה

הא' כי יען אשר עשית את הדבר הזה האחרון מהסרוב שלא רצית לשמוע בקול המלאך שהדעת היה לבטל השחיטה לגמרי ולהוריד הבן. וגם מעיקרא לא חשכת את הבן אלא היית נכון ומזומן כאשר צוך ה' להקריבו. על כן על כל כונתך הטובה יתן ה' שכר בכפלים כאלו הקרבתו בפועל וכו'

מעתה הדברים פשוטים ונגלים כי כל זכות א"א ע"ה היה על כי מחשבתו הרצויה הוא היה רוצה לשימה בפעל. ולא בדעתו לשתספיק לו הכוונה בלבד כי נכון ומזומן היה לעשות ולפעול ולא בא העכוב מצדו. אלא שהוא יתב' מנעו באופן שהיה מוכרח שלא לעשות וממילא ג"כ כל הכוונות והמחשבו' הטובות אשר לא יעשה האדם בפועל מבלתי יכולת. או לאיזה סבה מכרחת. ודאי הם רצויות אצלו יתברך כאלו נעשו ממש. אבל מי שיש לו חפץ עבוד ה' ולבו נכון וחסר המעשה מצדו אם מעצלה או מחמדה וכילות או מורך לבב וכיוצא. ודאי מחשבה זאת לאו כלום היא ולא לרצון תהיה לפני ה'. הנה כי כן נדעה נרדפה לדעת לעשות מעשים רצויים לפניו יתברך ולהרים מכשול מדרך עמנו וכשופר נרים קולנו להוכיח במישור על קצת דברים אשר אין אנו נזהרים בהם כראוי

ובתקננו הדרכים המעוקשים גם הוא יתברך יראה היום בעניינו וישמע קול תפלתנו לקבלה ברצון. וזהו המכוון בנושא ה' יראה אשר יאמר היום. ישים עיני השגחתו לטובה לראות מה שאומרים כל ישראל היום הזה בתפלתם. וכאשר אנו בונים הנהרסות בתקון המעוות. גם הוא יבנה חרבות ירושלים. באופן שבהר ה' יראה במקום הנבחר. אשר בעונותינו היום הוא הר שמם כי הסתיר ה' פניו ממנו כבוד ה' עלינו יראה. ימהר יחישה מעשהו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון דרוש ג' ליום ב' של ראש השנה

היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו איום קדוש

כמו שקיום הגוף והעמדתו אינו אלא על ידי המאכל והמזון. כן המין האנושי והעולם כלו אי אפשר להתקיים מבלי התשובה בכל פרטיה. והוא מבואר ופשוט. כי כאשר תחסר אל הגוף פרוסת לחם ודי ספוק מזונו. הרי הוא מת מוטל ברעב. כדברי המשורר ע"ה

רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף. ונתכוין במלת גם כי שני עמודים הם חיות האדם. החום הטבעי והלחות השרשי. וידוע הוא כי המאכל הוא המקיים עקר החום הטבעי. והשתיה היא המקיימת הלחות השרשי. ועל הרוב מהתגברות האחד יחלש האחר. כי כאשר יתקומם החום הטבעי. ייבש בחומו הלחות השרשי. וזה מביא לידי צמא. וכשהלחות השרשי מעדיף על החום הטבעי. הוא נחלש ומתקרר וירעב אל האכילה להמיר מה שנתך ולהחזיק חומו. ולכן הוא מהרחוק ימצאו שני הענינים גם יחד פעם אחד רעב גם צמא. ואם יקרה כן היא הוראה ששני ענינים אלו כל אחד פועל בחברו זה בזה וזה בזה ויש שם סכנה עצומה. וזה הוא רעבים גם צמאים בהיות מתפעלים משני הפכים אלו שהם רעבים שזה בא מצד חסרון החום הטבעי וגם מתחבר לזה היותם צמאים מחמת חולשת הלחות השרשי. הנה זה הוא לפי שהנפש בהם תתעטף הנפש שלהם היא מתעטפת בהם עצמם. שכל כח וכח ממנה מתעטף ומתערב באחר ונשארו שניהם מתפעלים ונחלשים ומגיעים אל שערי מות וצועקים אליו יתברך עד כי הוא ברחמיו ממלא חסרונם כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. שהשוקקה מחמת הצמא שלשון זה נאמר על היובש ותאות הלחות כאמרו פקדת הארץ ותשוקקה. ונפש רעבה מלא טוב להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב על ידי המזון ההכרחי. כי הוא יוסיף תת כחו להם להיותו משען ומשענה אל עצמות החיים. ואבינו הזקן ע"ה אמר למלאכים

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. וכבר נדחקו המפרשים ז"ל