בינה לעיתים חלק א לה

שהלמוד גדול מן המעשה

והב' בדרך כלי ואמצעי. כמו הפטיש והמעצד וכיוצא אשר נאמר כי הם גרמו לטבעת והכסא ושאר כלים שיהיו כלים כי זולתם א"א לעשותם. אבל הוא מבואר שאינם בגדר הסבה העצמית אלא הם אמצעיים. והטבעת היא התכלית ונמצאת הטבעת גדולת המעלה מאלו הכלים תכלית העלוי. ומצד זה א"ר טרפון שהלמוד מביא לידי מעשה דהיינו שהוא גורם לבוא אל המעשה כמו כלי ואמצעי לכך. וזו היא הגדולה שבלמוד עצמו כעבד מלך. ואם כן נמצא המעשה הוא התכלית וממילא הוא גדול מהלמוד המביאה אליו כיון שהגדולה אשר ללמוד בעלמא הוא מצד היותו כלי ומביא אל המעשה. והוא יתברך הכריע אל האמת כי המעשה הוא העיקר באומרו קרבת אלהים יחפצון. מה שלא היה כן דעת אותו הדור שהיו עוזבים המעשה וכל מגמתם היתה אל הידיעה והעיון אשר על כן צוה לנביא יוכיחם. והחשיב זה להם לפשעים וחטאים

ואמנם יש עוד רעה חולה מזו אצל חטאים בנפשותם אשר יסמכו על מאמר רחמנא לבא בעי. ויאמרו כי יספיק לב טוב להאמין בו יתברך ולהדבק בהכרת שרשי מציאותו ואמונותיו אך המעשה החיצוני לא יועיל ולא יזיק כלום אפי' יהיה נגד חקי האלהים ומשפטיו כל שאינו עושה כן מחמת מעוט אמנה או להכעיס חלילה אלא לפנים אין בכך כלום. ולשלול כל זה ולהזהיר את ישראל על ככה הקדים הוא יתברך להודיע את אשר יהיה באחרית הזעם בגלותנו הזה על הדרך האמור. באמרו למשה רבינו ע"ה

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר את בריתי וגו' והסתרתי פני מהם וגו' ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההיא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. אשר נתקשו בזה איך אחר אמרם הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו' שהוא ממש וידוי ותשובה אומר מחדש ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וחלילה לומר שאלהות זה הוא חול. ומוהר"ש הלוי ן' אלקבץ ז"ל באילת אהבים שלו פי' כי הוא יתברך שולח יסורין בחוטא להעירו אל התשובה ואחר שובו אז מיסרו מחדש לטהרו ולזככו מעונותיו

ולי אפשר כי הוא יתברך מגיד מראשית את כל התלאה אשר תמצא את ישראל בגלות הנמהר הזה מהדבר העקרי הנוגע אל הנפש. כי יקום העם הזה וזנה וגו'. שיעבוד עכו"ם בהאמינו בתועבות ההם ויעזוב תורת ה' והפר את בריתו בכל עבירות קלות וחמורות עד שיגרום חרון אף ה' בם וכו' והנה אם מחמת היסורים יבאו להכרת האמת שסבת רעתם היתה בעבור מה שסר מלבם זכרון מצותיו יתברך וגם על הפשעים והעונות אשר עשו בהפרת ברית ועזיבת הדת. אז טוב להם כי בידיעה זה יקל עליהם לחזור למוטב לידע את רבם ולכוון לעבדו שכם אחד ולהתרחק ממעשיהם הרעים. ובזה תסור מהם חמת ה'. אך לא כן הוא כי אז יאמרו שסבת כל רעתם לא היתה כי אם מה שאין אלהיהם בקרבם. כי לפי שהיה ה' חוץ מלבם ורחוק מכליותיהם בקרבם שלא היו אז מכירים אלהותו ע"כ באה להם הצרה ההיא אבל לא בעבור מעשים הרעים שעשו בחלול שבתות והפרת אות ברית קדש ומאכלות אסורות וכיוצא

אכן עתה הם מאמינים אמונה שלימה בו יתב' וכי הוא אלהי האלהים ומכירים זה בלב שלם ולו לבדו נותנים האלהות. וע"כ כל מה שיעשה במעשים החיצונים אשר לא כתורתו אין בזה כלום כיון שהכל הוא לפנים ולבם נכון עמו. ואע"פ שיראו עצמם כמשתחוים לאלילים לא בא זה מלבם אלא לפנים בלבד על דרך בבקר תאמר מי יתן ערב וגו'. ע"כ אמר הוא יתברך כי אז יעשן מחדש אפו ויסתיר עוד פניו ממנו ביום ההוא. וזה לא בעבור עקר הע"ז עצמו כיון שאינם מאמינים בה. אלא בעבור כל המעשים הרעים שהם עושים. באשר הם פונים פנייה בעלמא חיצונית אל אלהים אחרים. כי עם שאין כאן אלא פנייה לפנים. וכוונתם לשמים. מכל מקום מעשיהם אינם רצויים. ולא תספיק טוב הכונה כשיחסרו המעשים מצד העושה אותם

וכי תאמר בלבבך הלא כל התורה מלאה כי אין חפץ לה' אלא במחשבה טובה ושהוא יתברך מצרפה למעשה עם שלא יצא לפועל. ועקידת יצחק תהיה לנו לעדה כי הספיק רצון אברהם אבינו ע"ה וחפצו הטוב להחשב כאלו שחטו בפועל. ומאז ועד עתה מזכירים זכות זה לפניו יתברך והוא מהגדולים שביסודות תפלת היום באמרנו ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור וכו'. הלא תבין כי יישוב דבר זה מבואר מעצמו. ויפורש יותר בהביננו ויכוח אברהם אבינו ע"ה עם המלאכים כפי מאמרנו אשר לנו בו ד' הרגשים מוכרחים

א' באמרו שאברהם שאל למלאך מי אתה הוא. דבר זר מאד להאמין שאברהם ע"ה אשר הורגל כל כך לנבואה שאחד מגדריה הוא על ידי מלאך. ובזה היה רוב שמוש נבואתו. עתה לא יכיר המלאך עד שיוצרך לשאול לו מי הוא. כי בשלמא ליום שלישי למילתו שלא הכירם ניחא לפי שבאו בדמות אנשים או ערביים והם עצמם השתדלו להראות לפניו באופן לא יכירם אבל כאן בא בצורת מלאך ממש כיון שקראו מן השמים. ואיך נעדרה הכרתו מאברהם נאמן ביתו: