בינה לעיתים חלק א לד

ולהדמות לאבותינו הקדושים ע"ה שלמדונו ענין זה בעקדה. ולכן אנו תוקעים בשופר של איל. למען ישאר רשומו נכר בקרב לבנו ונלכה עד כה נקרבה הלום להלאה מחיי העה"ז ולא נשאר פה מוטבעים בטיט היון ההצלחות האלה. ובעיקר עוצם שלמות העקדה הזאת והפלגת זכותה נוסיף לקח. בהקדימנו כי יש עוד כמה מהגדולות שבשופר. והוא מה שיעורר אל המוכיחים ותופסי התורה להרים קול בדברי תוכחות וכבושין להישיר את העם ולהחזירם למוטב לשוב מדרכם הרעה ועושים בזה ממש כעין קול השופר המפחיד הלבבות בעוצם הברתו. והוא מה שצוה יתברך לנביאו ישעיהו ע"ה באמרו

קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. אשר ראוי לדייק בו למה הוצרך לומר לו קרא בגרון כי בלי ספק צריך שהקריאה תהיה בגרון. להיותו הכלי המיוחד להשמיע הקול שא"א זולתו. וא"כ יאמר סתם קרא אל תחשוך. ועוד מהיכי תיתי שיחשוך עד שהוצרך לומר לו אל תחשוך. גם דמיון זה כשופר הרם קולך למה. דנראים הדברים כפולים. ונאמר בכונתו כי הנה כאן היה מצוה לנביא להוכיח את ישראל ולפרסם להם את חטאיהם ופשעיהם אשר בהכרח הם דברי קנטורין. וחש פן יהי' ישעיהו ע"ה נכוה בפושרין ממה שקרה לו על אמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגו'. שנענש ע"י אחד מן השרפים ושמא בעבור כך יסרב מלומר לישראל פשעיהם וחטאיהם שיהיה כאלו קורא אותם פושעים וחוטאים. ויחוש פן יצא מפיו איזה דבר בלתי הגון. ע"כ אמר לו אל יפחד מזה כי אז נענש לפי שדבריו היו באים מלבו שהוא מעצמו אמרם ונמצא הוא המדבר בעצת שכלו. ולכן הי' ראוי עונש על כי מלאו לבו לפגוע בכבוד האומה מדעתו מבלי היותו מצווה ממנו יתברך, אבל עתה בזה אינו כן כי לא ידבר כלום מדעתו אלא הוא בא בשליחות ה' ואשר ישים אלהים בפיו אותו ידבר והוא לא ימציא שום דבר מלבו ושכלו נמצא שהגרון בלבד הוא הקורא ומרים קול אבל לא עצמות הנביא. והרי הוא ממש ככלי הנגון אשר ביד המנגן כי הכלי מאליו אינו משמיע הקול אבל הכל בא מאת המנגן. ותהיה דומה לשופר וכמוהו תשמיע קולך כי השופר הוא כלי דומם. וכפי מה שתוקע בו התוקע כן יוציא קולו עב או דק באופן שהקול יתייחס בעצם אל המשמיע לא אל השופר עצמו. כן אתה לא יוכלו להאשימך על מה שתאמר להם מדברי כבושין וקנטורין. כי אינך המדבר ואין הקול יוצא ממך אלא ממני יצאו הדברים. וגרונך כשופר ואני התוקע. ואם כן הגד בלי שום חשש לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. והתחיל לפרט קצת מהם שיש לו מן התרעומות ואמר

ואותי יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון וגו' ויראה כי בכלל דבריו נתכוון להוכיחם ממחשבה כוזכת אשר היתה בהם והוא שלא היו מחשיבי' לכלום מעתה המצות לעשותם בפועל אלא כל מגמתם היתה העיון וידיעת הדברים בלבד ובזה נפשם חפצה ולא במעשה וכי הלמוד אצלם תמורת המעש'. וידמה שבזה השיגו השלימות עד שבזה יוכלו לדרוש מאת ה' ולהתפלל אליו בכל צרכיהם. שהוא ידרש להם בנקל. וזה הוא ואותי יום יום ידרושון. הם דורשים ומתפללים אלי כמו ותלך לדרוש ובחפשי על איזה זכות יתלו רואה אני כי דעת דרכי יחפצון. כל ישעם וכל חפץ אינו אלא בידיעת הדרכים שלי בתורתי שהוא הלמוד. ויחשבו כי זה יספיק להם ויועיל כאלו עשה בפועל מעשה הצדק והיושר ושלא עזבו כלל משפטי ה'. אך אומר ה' אין דעתי נוחה בכך ולא באלה חפצתי. אלא ישאלוני משפטי צדק. ירצה אם ירצו לשאול ולחקור במשפטי צדק שלי ולבקש מלפני להאיר שכלם לדעת ולעיין בהם ולהשתלם בחלק העיון. יעשו ויצליחו אך בתנאי שג"כ קרבת אלהים יחפצון. יהיה להם חפץ ורצון להתקרב אל האלהים שאין מתקרבים אל האלהים אלא בענין האלהים כדברי החכם החבר ז"ל. והיינו המעשה כאשר היה מסקנת ר"ט ור"ע ע"ה כשנשאלה שאלה בפניהם למוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר למוד גדול נענו כלם, ואמרו למוד גדול שהלמוד מביא לידי מעשה:

וכבר נודע הספק בזה כיון שהלמוד מביא לידי מעשה נמצא המעשה במדרגת התכלית אצל הלמוד שהוא אמצעי להביא אליו ואיך יהיה האמצעי מעולה וגדול מן התכלית. ועוד שר"ס אמר מעיקר' שהמעשה גדול. ור"ע כשאמר שהלמוד גדול היה מאמר סתמי ולא נתן בזה שום טעם והכרח ואיך ולמה חזר בו ר"ט ע"ה מסברתו והסכים מיד עם ר"ע תלמיד חבר שלו

ואפשר לי לומר כי מתחל' נחלקו איזה מהם גדול כי ע"ז היתה השאלה ובאמרם נענו כלם ואמרו למוד גדול היינו ששניהם אמרו טעם זה לקיים כל אחד סברתו. וזה כי שניהם נענו והסכימו יחד שלמוד גדול שהלמוד וכו', יראה שהלמוד מה שהוא גדול ויש לו גדולה הוא להיותו גורם ומביא לידי מעשה. שזולתו א"א לעשות המעשה בשלמות וכל אחד מהם לוקח טעם זה לזכותו. כי היות דבר אחד גורם דבר אחר יאמר על שני פנים. הא' בדרך סבה שהיא גורמת ועלת העלות ית' שמו שהוא סבת כל הנבראים. ובבחינת זאת אין ספק שהסבה והעלה היא גדולה מההסובב והעלול. ועל כן אמר ר"ע שהלמוד מביא לידי מעשה. דהיינו שהיא סבת המעשה ממש והוא נולד ועלול מהלמוד. ולפיכך גזר מעיקרא