בינה לעיתים חלק א לג

מהם ההשגחה הפרטית ממנו ית' ונשארו מסורים אל הטבע והמשפט המערכיי וע"כ אמר הנביא ע"ה לישראל בשמו ית' אתם אל תלמדו אל דרך הגוים שרע ומר לעשות כמעשיהם הפחותים. ובזה אל תחתו כלל מאותות השמים. כי המתרחק מהדרך הרע ובוטח בטובו ית' אין לו חלק בשמים. כי אמנם העכו"ם מה שבאמת יחתו ויש להם ממה לירא ולהפחד הוא מהם עצמם. ע"ד מאמר החכם ן' עזרא ז"ל רעדה אחזתני ממני אוי לי כי מריתי. כן הגוים עכו"ם האלה. מה שיש להם מקום מן הרתת והפחד הוא מהמה ממש. מהדרכים המקולקלים אשר הולכים בם כי בזה השמים שמו אותותם אותות בהם. מה שלא יהיה כן לכם אתם הדבקים בה' ובלתי לומדים דרכם הרע. וע"ז א"ר לוי למלך שהיה לו אורלוגין שהוא דמות כדורי השמים וגלגליהם. שמהם התנועה וממנה הזמן. כשבא בנו הם ישראל מסרה לו. שהזמן והשמים מסורים בידם. והם אינם משועבדים להם

הטענה השנית כי מלבד היותם משועבדים אל ההפסד מפאת הטבע וההוראה השמימיית הנה אין בהם שום בטחון. לאשר בכל מקום שהם אינן במקום המשתמר מבני אדם גם בני איש. כי פתע פתאום גנבים יבואו לו או שודדי לילה ויגנבו כל אשר לו וישאר ערום ועריה. משא"כ ההצלחה הנפשיית. כי היא בטוחה שמורה ועומדת לא תגע בה יד. ועל זה א"ר יוסי משל למלך שהיה לו שומרה וכיון שעמד בנו מסרה לו. כי מה שיצטרך שומרה לשמור הכרמים מן הגנבים זה נמסר לישראל עצמה כי הם שומרים את עצמם כשנעשו בנו ע"י שמירת התורה

הטענה הג' כי אפילו בהיות קנינו וממונו של אדם ברשותו אינו שליט עליו ולא אדון לו כי הכל תחת ממשלת השר או המלך אם חפץ רגע אחד יטול כל אשר לו ומי יאמר לו מה תעשה משא"כ בהצלחה הנפשיית כי אין אדם שליט בה אלא בעליה. וכמשל הרב בעל חובת הלבבות ז"ל מהמלך ששאל לעשיר כמה היה ממונו וכו' וע"ז א"ר אחא למלך שהיה לו טבעת וכיון שעמד בנו מסרה לו. כי הטבעת היא הוראת השלטנות הגמור והמוחלט כענין ויסר המלך את טבעתו וגו'

הטענה הד' כי כל העושר והנכסים אשר לאדם אינו מתהנה מהם ממש אלא ממה שיקנה בו ממאכל ומשתה ומלבושים וכיוצא נמצא לעולם כל הקנינים הם אמצעיים וכלים להשיג דבר אחר ולא יקרא ודאי אושר מה שאינו מכוון לעצמו אלא לאמצעי. אבל ההצלחה הנפשיית היא עומדת לעצמה. ואין לה תכלית אחר זולת גופה. וע"ז א"ר חייא לנגר שהיו לו כלי נגרות שאינם אלא כלים שאין תכליתם לעצמם כי אם לעשות בהם מטה ושלחן וכסא וכשבא בנו ישראל מסרם לו שהכל יהיה בידו מבלי בקשת תכלית אחר

הטענה הה' כי בכל אלה הטובות הזמניות אם יצבור כעפר כסף. לעולם אין אדם ממלא תאותו מהם כדברי החכ' ע"ה אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבוא' מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרב' יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן. ואמרו ומי אוהב בהמון לא תבואה. הם דברי' קשי ההתך ולמה אמר אם מעט ואם הרבה יאכל בלשון עתיד. וירא' לי כי הפליג לדבר בהודעת פחיתיו' והבל הנבהל להון ואינו שמח בחלקו כי באהב' הכסף לא ישבע לעולם מהכסף והגיע מחמדתו עד שיהיה מי שיאהב ויכסוף בהמון שלא תהיה תבואה ותהיה שנת בצורת ותחסר התבואה בעולם כי לרוב חמדנותו הוא מלא אוצרותיו בר ולחם ומזון לייקר השער ולמכור את שלו הרבה וע"כ אוהב ומתאוה שלא תהיה תבואה בעולם וכמה רחוק הוא מהעובד אדמה אשר אומר ברוך ה' יום יום ואינו חושב בלחם ליום מחר שירויח הרבה ושירבה ממונו. וזה מתוקה שנת העובד הוא ישן שינה מתוקה פנוי מהמחשבות ונקי הרעיון. בין שליום הבא יהיה לו מעט לאכול או הרבה אין זה ממה שיטרידהו לשתנדד שנתו. בחשבו איך אעשה כי אין לי לאכול מחר אלא מעט יען לא יעלה על מחשבתו שום דבר מזה. אבל העשיר תדד שנתו מעיניו בחשבו היות שובע בעולם והוא מלא תבואה על כל גדותיו ויצטרך למכרה בזול. וזה והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון וזה גרם לו כי כל טובות העה"ז אינן מספיקות למלאת תאותו. משא"כ הצלחה הנפש כי בכל מה שיגיע לחלקו נפשו שבעה והיא מלאה כל טוב וכל א' וא' שש ושמח במוכן לו. כמאמרו במשלי להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וע"ז א"ר יצחק למלך שהיו לו אוצרות. וכיון שבא בנו מסרם לו. כי בהיות האוצרות מלאות לא יחסר כל בהן והוא שבע רצון

הטענה הו' כי פעמים הרבה העושר ורוב הצלחו' הם מזיקים לאדם וגורם לו היותו איש מכאובות וידוע חולי. כי ברבות טובתו ירבה בתענוגות בני האדם ממאכל ומשתה ויתן לנשים חילו. עד כי יפסד מזגו ונפל למשכב וימות בלי חמדה כאמרו עושר שמור לבעליו לרעתו. משא"כ ההצלחות הנפשייות כי עץ חיים היא התורה וכלה תערב לנפש. והוא מה שאמר שהמע"ה

ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה והכונה מבוארת. וע"ז אמרו רבנן משל לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכשעמד בנו מסרו לו כי יראת ה' היא ההצלחה הנפשיית שמש צדקה ומרפא בכנפיה. מתוק לנפש ומרפא לעצם. הנה מכל ששת הטענות האל ומהפרטים הנמשכים מהם התבאר כמה חוייבנו להניח חיי שעה בעבו' חיי עולם