בינה לעיתים חלק א כח

השומע ומוסיף הוא לוקח יותר ממה שהוא נותן. והנבון הוא קונה התחבולות יותר ממה שהוא מקנה לאחרים. כי בהיותו מלמד מתרבה אצלו השפע ויוסיף חכמה על חכמתו. ובזה תובן אצלי המשנה שבפרק ד' דאבות:

רבי אליעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים. והדייוקים מבוארים באלו החלוקות. אלא לפי שבפרק א' דתענית א"ר חנינא הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכלם. ע"כ א"ר אליעזר בן שמוע יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך כיון שמצד התלמיד אתה למד יותר ונמצא כאלו אתה מושפע ממנו א"כ ראוי שכבודו יהא חשוב וחביב אצלך כעין הכבוד שלך. כי כמו שהכבוד שלך הוא מוטל עליו חובה להיותך רבו ומלמדו כן בערך זה כבודו מוטל עליך להיותו רבך. וכבוד חבירך עם היותו שוה לך בחכמה כיון שאתה לומד ממנו יותר ממה שלמדת מרבך לכן צריך שתנהוג בכבודו כמורא רבך. ואצל רבך ממש אל תאמר כיון שבהיותי תלמידו הוא למד ממני יותר ממה שאני לומד ממנו הרי הוא חייב במוראי יותר כמו שאני חייב במוראו. אל תעש זה ההקש וההמשכות. אלא תירא ממנו על דרך מוראו ית' ותחשוב כי כמו שהוא יתעלה שמו הוא משפיע גמור ואינו מושפע כלל. כך על זה האופן תדין השפעת רבך אצלך היותה השפעה גמורה מבלי שיקבל ממך מאומה. כי על האמת מה שנא' עליו היותו למד ממך הוא במקרה דרך העברה לא שבאמת אתה משפיע לו כלום. אלא הוא על דרך היונק שאמרנו שגורם התרבות החלב בשדי אמו עם שהיא באמת נותן ולא מקבל. ודומה לזה ממש הוא הענין השני מהג"ח כי כל עוד שירבה לתת ממונו לעניים יוסיף תת כחו לו ויתרבה עשרו. וכמה הפליג ע"ז החכם ע"ה באמרו יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור. כבר נודע כי עיקר השלימות בכל מעל' מהמדותיות תלוי באמצע לבלתי נטות לשום א' מהקצוות לא אל קצה היתרון ולא אל קצה החסרון האמנם למדנו הרמב"ם ז"ל כי יש מהם שיצדק ללכת בה אל קצה היתרון כעין הענוה וכיוצא. וגם בכלן אם באולי נתרחק מהאמצע תהיה הנטיה יותר אל הקצה המוסיף במעלה. ועתה למדנו שהע"ה כי בהוצאת הממון עם היות הפורנות קצה רע. מ"מ יש ממנו שהוא טוב מאד כשהוא לשמים להטיב את העניים יפליג לעשות המצות בפזרנות ולא יספיק לו בלבד להיות נדיב שהוא המעלה האמצעי. כי דע לך שיש מפזר ונוטה אל קצה היתרון בנתינת הצדקה ונוסף עוד ממונו ומתחבה עשרו בסבת פזרנות זה. ואם תראה שבהיותו מפזר הוא בזה חושך ונמנע מהיושר שאינו הולך אל האמצעי שהוא היושר האמתי בכל המדות המעולות. הנה אינו נמנע וחושך מהיושר הזה אלא למה שהוא לצד המחסור שהוא מתרחק מקצה החסרון להיותו בלי ספק רע מאד. ומתקרב אל הפזרנות שהוא קצה היתרון כי נמשך ממנו תועלת התוספת והרבוי כאמור. ולא בלבד בהיותו אמוד בנכסים בהון ועושר רב אלא אפי' בהיותו מצומצם ודחוק. יפתחו לו בזה שערי הרוחה. והצרפית תוכיח. וכ"ת הרי הנסיון המוחש לא יסכים ע"ז כי כמה וכמה ראינו גומלי חסדים ובעלי צדק בתכלית ממונם חסר ונכסיהם הולכים ומתמוטטים ואיה איפה שפעת החלב בעבור היניקה

כבר הניחו דעתנו בזה רבותינו הקדושים ע"ה בפ' מציאת האש' בההיא דבתו של נקדימון בן גוריון שראה אותה ריב"ז מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביין ואמר לה בתי ממון של בית אביך להיכן הלך והשיבה לו לא כדין מתלין מתליא מלח ממון חסר. וקא מתמה בגמרא ונקדימון לא עבד צדקה והתניא וכו' ומשני אב"א לכבודו הוא דעבד אב"א כדבעי ליה למעבד לא עבד. ומסיק א"ר אלעזר בר צדוק ארא' בנחמה אם לא ראיתיה שהית' מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים וקראתי עליה מקרא זה אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך אל תקרא גדיותיך אלא גויותיך. כי לאשר שלמות המצוה יכלול שני ענינים אם גוף הדבר בעצמו לא יחסר שום חלק מחלקיו. ואם בטוב הכונה. הנה בנפול איזה חסרון מא' מהנה אין המצוה כתקנה ולא ימשך השכר המקווה ממנה ולפיכך אם הנותני צדקה לא יצליחו כלום. אז הוא מפני חסרון הכוונה הרצויה שתהיה לה איזו פניה חיצונית או שעם היותם עושים הרבה אולי אינם מגיעים לשעור הראוי להם עם שיראה בעיניהם שעושים המוטל עליהם די והותר. אכן בהצטרף שני הענינים יחד ודאי תעשה הצדקה מה שהוא מטבעה כעין היניקה. אולם זה רמז רבי אליעזר בר צדוק כשקר' עליה פ' זה אם לא תדעי לך וגו' כלומר אם אינך יודעת איך יחסר לחמך. צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. התדמי ועשי כמעשה הצאן אשר תניק הגדיי' שלה ותתן להם מחלבה ובזה דדיה מתמלאים חלב. גם אתה תרעי את גדיותיך הם העניים המוצרכים ויושפעו מזונותיך

הן כל אלה הדברים אנכי דובר באזניכם היום על דבר המצוה העצומה אשר הזמין ה' ית' בחסדו לפני כבודכ' היום הזה להחיש מפלט לעניי' המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב"ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה