בינה לעיתים חלק א קעא

נתן וגו'. הכל היה ביום המחרת כדבר ה' כי ודאי מוצא שפתיו לא ישנה. וא"כ כאן בארבה שאמר הנני מביא מחר ארבה. ונאמר על המעשה ויט משה את מטהו על ארץ מצרים. ממילא נטיית המטה היתה ביום מחר לדבורו כפי מה שאמר לפרעה דומיא דויט משה את מטהו על השמים הנאמר בברד. מעתה כשאמר עוד וה' נהג רוח קדים בארץ כל היו' וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה מורה שהיום ההוא כלו דהיינו מתחלתו ועד סופו היה בו רוח קדים כמו בכל הלילה ואם היה זה ביום ההתראה הרי בהכרח עבר מהיום חלק לא קטן בוכוחים בין משה ע"ה ופרעה ועבדיו ומה גם שיצאו משם והושבו. וא"כ לא היה הרוח כל היום ההוא כ"א מקצתו. אלא ודאי הוא ביום המחרת. ונמצא שמכת הארבה עצמה לא באה אלא בבקר יום שלישי ולא מיד ביום מחר שאמר משה. וזה הוא מה שהקשה כאן למה היה נותן זמן למכות שאמר מחר. כלומר שהמכות שהיו לזמן הושוו כלן להיות למחר. וכשבא להביא בפעל כאן בפ' ויט משה את מטהו שהוא ודאי ביום מחר. לא היה מביא עליהם המכה זו של הארבה מיד בזמן המיועד. אלא האריך עוד היום ההוא והלילה עד יום הבקר האחר. והשיב שהיה זה מחסד ה' למען יוכלו לחזור בהם ולעשות תשובה וזה כי אולי ימנעו מלעשות תשובה מפני הכבוד לומר איך יחזרו אחור ממה שהניחו ואמרו תחלה. כי המשתנה בדבורו לקלון יחשב ע"כ רצה להראות להם כי חלוף ושינוי הדבור לטובה כבוד גדול הוא שהרי הוא ית' אמר להביא הארבה למחר. ועכ"ז לטובתם לא רצה לעמוד בדבור זה אלא כב"י רצה לחזור בו ולהתעכב עוד יום ולילה לראות אם יעשו תשובה וא"כ הם גם הם יסכימו לחזור בהם מדעתם הראשונה. וזה בענין עשות התשובה למוטב וגדול כבודם בזה. ומה שהיה כן במכה זו של ארבה ולא באחרות. נראה שהוא לפי שראה סימני התחלה בעבדי פרעה שאמרו לו עד מתי יהיה וגו' וכן הוא ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם וגו'. והיה זה מחמת ההתראה קודם המכה. מה שלא היה כן עד עתה. ע"כ רצה להמשיך הענין ולהאריכו. אולי יבא לידי גמר טוב. ונמצינו למדין כי ממעשה מצרים עצמו אנו באים לידי הכרת חסדיו ית' כמה הוא חפץ למען צדקו בטובתן של בריות אפילו לגויי הארץ יבחרו בטוב וימאסו ברע. וגם זו היתה אחד מהכונות אשר בחר ורצה בב' האחים השלמים משה ואהרן ע"ה להטפל בשליחות זה. שמא אולי מגודל מעלת שלמותם יהיו אמצעים וכלים נאותים להביא פרעה ועבדיו במסורת ההשתעבדות לצוויו ית'. ואולם הדבור בהפלגת יתרון שלמות האחים המעולים האלה. הוא ממה שלא יצטרך אריכות לפרסומו ויספיק לנו בדבריהם ז"ל במאמרנו בשנבין בו. מהו שהוצרך להאריך ולכפול לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה. כי כמ"ש תחילה אין א' גדול מחברו יאמר ג"כ עתה לא זה גדול מזה ועוד אני מרגיש הרגש דק למה לקח שבח זה בהעדר הגדולה. לא משה גדול מאהרן וכו'. היל"ל בהפך לא אהרן קטן ממשה ולא משה קטן מאהרן. והיותר קשה לר' אבא כי מאמר ר' אבא אומר נראה שהוא חולק והלא כפי משלו במרגלית לא זו גדולה מזו. היינו ממש ת"ק לא משה גדול מאהרן כו' וכדמסיק כך משה ואהרן שוים ולא הוסיף אלא המשל לבלי צורך וכונת ר"ח בר פפא מה היא. והנראה לי בדבריהם יובן במה שאז"ל בפסיקתא הובא בילקוט על פ'

נר לרגלי דבריך למה הרשעים דומים לאדם שהוא מהלך באפלה הגיע לאבן נכשל בה הגיע לגומץ נפל בה הוא שכתוב דרך רשעי' כאפילה לא ידעו במה יכשלו. אבל הצדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו הגיע לאבן סר ממנה. הגיע לגומץ משתמר כך מר דוד וגו'

והכונה אצלי בשני ענינים תבחן צדקת הצדיק והתקיימו ביושרו ושלמותו הא'. בהיותו בתכלית השפלות ותוקף הצרות. שמקבלם בסבר פנים יפות מבלי קרא תגר. והב' בהיותו ברום המעלית ועצם ההצלחה לא יגבה לבו ולא יבעט ברוב טובה כדברי שלמה ע"ה שתים אל תעש עמדי וגו' ריש ועושר אל תתן לי וגו' וע"ז זכה יוסף ע"ה להקרא בשם צדיק בסתם. מה שלא מצאנו לזולתו מהקדושים ע"ה יען בו נמצאו והיו שני העניינים האלה הפכיים. תכלית השפלות והכנעה כי לעבד נמכר יוסף וכמה הרפתקי דעדו עליה ותקף המעלה והרוממות בהצלחה גדולה כנודע. ובשני הנושאים הנגדי ים. מעולם מן ה' לא סר לבו ותמיד עמד בצדקו מתחלתו ועד סופו. כאשר פירשתי על פ' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו'. ע"כ עליו יצדק באמר שם צדיק. ועז"א בפסיקתא כי הרשעים לאשר היה במחשך מעשיהם ואין מגמתם אלא אל החמר החשוך. כי חסר מהם אור השכלת הרוחניות. ע"כ כאשר ימצאו בגדר א' משני קצוות אלו ילפתו אורחות דרכם. כי אם הגיעו לאבן. והוא משל אל המעלה הרוממות כאבן שהיא בולטת למעלה מן הארץ כשיראו אלו את עצמם באיזו ממשלה וגדולה מיד היא סבת כשלונם. כי יגבה לבם ויבעטו ברוב טובתם. וכן בהפך כשהגיעו לגומץ שהיא השוחה כנוי ומשל אל השפלות ועומק הצרות ג"כ יפלו בה. כי לא יוכלו לסבול ויחטאו לאלהים. אמנם הצדיקים כיון שהם מהלכים ולפניהם נר התורה המורה להם הדרך ילכו בה. ולא יסבו בלכתם כי אם לעבודתו ית'. לפיכך אם יגיעו לאבן רוממות ההצלחה לא יזיק להם כלל. וגם בהגיעם לגומץ עמוק מהצרות והשפלות לא יתפעלו מזה כי יכירו שהכל בא מידו ית' לטוב להם כאמרו

ממעמקים קראתיך ה' דהיינו גם בהיותי עמוק