בינה לעיתים חלק א קעב

עמוק שפל ברך למטה לארץ בעמק הבכה והצרות אני קורא אותך בעל חסד ומלא רחמים כי לטובתי יסרתני באופן שתכלית השלמות לצדיק הוא כי בהיותו ברום המעלה ועצם הגדולה לא יהיה גדול בעיניו מזולתו אלא אדרבא יחזיק עצמו לקטן וכאלו זולתו הקטן ממנו גדלה עליו מעלתו והוא הנרצה במאמרנו להורות שלמות תמימות האחים המעולים האלה בעצם המדה המהוללה הזאת ואסמכוה אקרא בשני שדיך אשר הרגישו בו. כי כיון שמדבר עם חשוקתו היחידה. אשר בלי ספק אין לה אלא שני שדים למה הוצרך להזכיר מנינם שני שדיך. יאמר בלבד שדיך כי בלי ספק הם ב' ולא א' או ג'. ועוד מה דמיון הוא השדים לעפרים הקטנים שהם היונקים. עז"א כי יתכן המשל מאד במשה ואהרן בהודעת שלמות מעלתן. וזה כי נודע מענינם היות משה ע"ה בתכלית השלמות בשפע הנבואיי הבא אליו ממנו ית' וכפי גודל דבקותו בו כן גדל כחו בעשות אותות ומופתים מה שלא הגיע אל מדרגתו בזה בלי ספק אהרן הכהן עם כל קדושתו. אמנם אהרן קדוש ה' כבר התפרסם כי גדול כחו במענה פיו לפני מלכים יתיצב לדבר צחות. ונתעלה בזה על משה ע"ה להיותו כבד פה וכבד לשון וערל שפתים. ולפיכך עשאו יתב' לאהרן נביאו של משה ומתורגמנו ומשה היה משפיע לאהרן הדבור האלהי ומסייעו בכחו בעשיית האותות והוצאתו את ישראל. ונחצא לכל א' מהם גדולה פרטית על חברו. ועתה ראה גם ראה נפלאות מתמימות צדקתם. כי כל א' מהם בדבר עצמו אשר הוא נתעלה על חברו לא היה תולה הגדולה על עצמו להיות לו קדימת מעלה על חברו. אלא אדרבא הי' מקדים את חברו עליו בדבר ההוא. וזה אמרו הוא אהרן ומשה אשר אמר להם וגו' כלומר עם היות לפי האמת משה מוקדם מאד לאהרן בענין מ"ש ה' הוציאו. כי למשה בא השפע ועצם הנבואה והכח ההשגחוי להוציא את ישראל וממנו נמשך לאהרן. מ"מ היה משלמותו של משה לבלתי תלות גדולה זו אליו אלא הקדים אהרן למשה במ"ש להם ה' הוציאו וגו'

ובענין האחר של הדבור אל פרעה כשהיו שניהם מדברים אל פרעה. עם היות שאהרן הוא היה המוקדם והמעולה לדבר צחות יותר ממרע"ה. עכ"ז לא ייחס גדולה זו לעצמו אלא הוא משה ואהרן היה מקדים משה לאהרן. כאלו הוא היה גדול ממנו. וזה הוא שבאר בעל המאמר לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה. כלומר באותו הדבר הפרטי אשר היה משה באמת גדול מאהרן שהוא בנבואה ובכח ההוצאה. הורה חסידותו משה ע"ה שלא התנהג משה בגדולה יותר מאהרן. וכן אהרן במה שהיה גדול ממשה בכח הדבור. היה מקדושתו לבלתי החשיב את עצמו שהוא גדול ממשה אלא כל א' מהם חשב היותו קטן מחברו ומושפע ממנו באותו הענין. והוא מאמר הכתוב

שני שדיך כשני עפרים. ירצה האחים האלה אשר לפי האמת הם ב' שדיך. שני מיני משפיעים משונים זה מזה. כי הא' משפיע נבואה וכח עשיית נסים. והאחר משפיע לשון למודים ודבור צח. הם החשיבו את עצמם אדרבא בהפך כאלו הם שני עפרים קטנים שהם יונקים ומושפעים מקבלים מחבריהם מה שהם משפיעים להם. אשר זה בלי ספק יתרון חסידותם ומעלתם מאד. והנה לפי זה היתה הכונה לכל א' לבלתי הגדיל את עצמו. למען לא יהיה חברו שפל הערך ממנו

ואמנם רבי אבא הגדיל עוד תוספת ענותנותם בענין דק מאד והוא שכל א' חשב בעצמו שאלו היה הוא גדול מהאחר היה זה אצלו חסרון ופחיתות גדול. והורה זה במשל המרגלית. כי נודע מהמורגל בהן. כי כשיש לאדם זוג מרגליות וא' לבדה ממשקל א' גדול והמרגלית האחרת ממשקל קטן ממנה. ואינן שוות זו כזו. הנה לא יגדל כ"כ ערך הגדולה להיותה בלתי שוה מכל וכל אל האחרת. כי לא יוכל לעשות משתיהם זוג של נזמים ואלו היתה הגדולה יותר מעט קטנה עד שתשוה ממש אל האחרת בדמיון שוה בכל חלקיה. אז תשוה יותר בעבור האחרת השוה לה ממה שהיתה שוה בהיותה גדולה יותר לבדה. כן משה ואהרן כל א' מהם היה דומה בעצמו. כי אלו היה מחשיב את עצמו בגדול מחברו היה מפסיד בערכו ובהיות מחזיק עצמו לבלתי גדול מהאחר יגדל ערכו. הצד השוה שבכלם. כי משה ואהרן עם היות להם גדולה וכבוד. לא היו חפצים אלא בכבוד והדר זולתם. ועל זה א"ר חנינא ברוך המקום שהאחים נבראו להשיג מעלת התורה. אבל לא להתגדל בכבוד עצמם אלא לכבוד ישראל. ולפיכך זכו להביא גאולת מצרים ע"י. אפי' קודם זמנה עם שעדיין לא הגיע קץ הגזרה והוא כונת הנושא בחפזון יצאתם מארץ מצרי' שהגדיל ה' חסדו עמנו להוציאנו בחפזון שמהר את הקץ קודם ימלאו ד' מאות שנה הנגזרים למען תזכור את יום צאתך וגו' לא אמר תזכור היציאה עצמה אלא יום צאתך שיהיה לך לזכרון יום וזמן היציאה שהיה קודם הימים הקצובים. וזה כל ימי חייך שיהיה לך למבטח וסמיכות לב גם לגאולה העתידה אשר כמוהו ימהר יחישה מעשהו אכי"ר: נשלם חלק הראשון בעזרת נוצר עמו כאישון.