בינה לעיתים חלק א קע

לעניה זו כדי לידע כן לזה פירש באמרו אל תתמה ע"ז כי הלא אתה ית' שמך גבול שמת לשכל האנושי שלא יוכל להשיג מציאותך במופת סבה מן הקודם אל המאוחר. אלא הסבות את לבם לאחור מן המאוחר אל הקודם כי מצד הפעולות המאוחרות הנמשכות מגדולתך. הם שבים אחור מעט מעט עד הגיעם אל רוממות מציאותך. ולהכיר היותך עלה וסבה ראשונה אל הכל. ולפיכך אמרתי שתענני בפעולה הנוראה הזאת. שמתוכה ידעו כי אתה ה' האלהים. וזה שאמר המלך דוד ע"ה בשם האומה

אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. הנה חסר ממנו מה שהיינו משיגים בחוש הראות כי אותותינו לא ראינו. גם מה שהיינו מקבלים ממלמדינו בשמו ית' ע"י השפע הנבואיי אין עוד נביא. וכי תאמר אנחנו נשיג מעצמנו בדקות שכלנו נבא לכלל ידיעה ע"י הטענות המחקריות גם זה אין לו מקום כי לא אתנו יודע עד מה אין עמנו מי שידע שום התחלה מדרכי ההשכל והגיע העדר הידיעה עד מאמר המה שאפי' מאמר המה שהוא יותר מפורסם ונקל מעשרה המאמרות. אין בנו יודע אותו. כ"ש יתר המאמרות הקשים האיך והאנה ודומיהם

וזה הוא מה שהוקשה לראשונים וגם לאחרונים ז"ל בענין התחלה וראשית מעשה מצרים אשר על כללותו אנו חוגגים חג הפסח הזה. והוא קושית לב פרעה אשר ייחסו ית' אל עצמו באמרו ואני אקשה וגו' כי אני הכבדתי את לבו. שאם מצדו ית' היתה נסבה להכביד את לבו. מה פשעו ומה חטאתו של פרעה הרי היה אנוס ואינו ראוי לשום עונש. ועם כל מה שהשתדל הרמב"ם ז"ל לישב הענין כבר ראית כמה יסבול מהדוחק עד שיקובל אצל השכל. ומה שיקשה יותר הוא מאמרם ז"ל בפ' בא. האומר

ויט משה את מטהו למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא היה מביא עליהם מיד כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה. והוא תימה מה תועיל נתינת הזמן לכונה זו. אם הקב"ה מקשה ומכביד לבם שלא יחזרו בהם ושלא ישובו. והרי אלו פעולות סותרות את עצמן לא יצדקו יחדו ואומר בזה כי אין ספק גדלו רחמיו יתב' על כל בריותיו. ולא יתואר בשהוא מכריח אפילו לאשר לא מבני ישראל המה ולהניע רצינו לחטוא נגדו חלילה. וענין קושי לב פרעה וכבדותו. בארו ית' למשה ע"ה באמרו אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי וגו'. והכונה כי ידע ה' רוע לב פרעה ושבוש דעותיו. כי הוא לא יאמין בבחירה האנושית ואדרבא יסבור כי לא יתואר הבורא ש אלא בשיש לו יכולת מוחלט שכשירצה איזה דבר יכריח את האדם לעשותו בע"כ מבלי שיצטרך לשאול אותו ממנו על ידו או ע"י זולתו. כי אם ישאל ממנו שיעשהו. יורה שאינו יכול להכריח רצונו. וא"כ אינו הוא האלוה ח"ו. וזה אמרו אתה תדבר וגו' ואני אקשה וגו'. יאמר במה שאתה תלך בשליחותי ואהרן ידבר בשמי אל פרעה שישלח את עמי. בזה אני הוא סבה להקשות לב פרעה הפך הכונה האמתית. כי אני שולח לו לפי שאיני רוצה להכריח בחירתו. והוא אזיל בתר איפכא. כי יאמר אדרבא אם היה זה האלוה האמתי. לא היה שולח לי שליחות דברים לשאשלח את העם אלא היה מכריחני על כך ממילא. בהניע רצוני שלא בטובתי שאשלחם. ונמצא בזה הוא ית' גורם לו קושי הלב מאליו שלא במתכוין. וכמה באר זה פרעה הרשע עצמו בתשובתו הראשונה למרע"ה שאמר

מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגו' ירצה אתה בא אלי בשם ה' ותייחס אליו האלוהות באמרך שהוא אלהי ישראל ואני רואה שאין הדבר כן כיון שברצותו שאשלח את ישראל. הוצרך שאשמע את קולו על ככה. כי שלח שליח לשאול זה ממני בקול דברים וא"כ מי הוא ה' הזה אשר היה צורך שאשמע את קולו כדי לשלח את ישראל ואלו היה האלוה האמתי לא היה לו צורך לשום השמעת קול. אלא באין אומר ואין דברים היה מכריח את לבי שיניעני לשלחם מן הארץ נגד רצוני. ולפיכך לא ידעתי את ה' וגו'. ונמצא א"כ כי קושי לב פרעה שמייחסו ה' לו. הוא שממילא נמשך כן ממנו ודומה ממש לאמרו וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם שמבואר פשוטו. כי מראותו ישראל שבים לאחור. יאמר שהם נבוכים ויחזור לסורו להכחיש היכלת המוחלט בו ית' ומזה יהיה לו חוזק לב וירדוף אחריהם אבל לא שיחזיקהו הוא ית' ממש. כי חפץ חסד הוא. ואדרבא היה רוצה שיחזור בתשובה כדברי המאמר אשר אנו בו ולהבינו יותר יש לדקדק בו איך שאל שאלה זו למה היה נותן זמן למכות מחר וכו'. כאן בפ' ויט משה את מטהו שהוא בשעת מעשה ולא נזכר זמן מחר. לא היה לו לשאול אלא מעיקרא כשאמר משה הנני מביא מחר ארבה וכו' שם ישאל למה הוא נותן זמן מחר. ועוד איך נתעורר עתה במכה זו של הארבה ולא בכמה מכות שקדמו ונתן זמן מחר כגון בדבר מחר יעשה ה' ובברד הנני ממטיר כעת מחר וכו' ועוד באריכו' לשון זה אחר אמרו למה היה נותן זמן למכות מחר. מה זה חזר עוד לכפול ולומר ולא היה מביא עליהם מיד דהיא היא גם כפל שיחזרו בהם ויעשו תשובה למה כי הכל א'

ונאמר בבאורו. כי הם ז"ל במכת הדבר ראו שאמר מחר יעשה ה' וגו'. וכשבא לידי פועל. נאמר ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת וגו' שמיד ביום המחרת עשו כמאמרו ובא הדבור וימת כל מקנה מצרי' וכו'. וכן בברד הנני ממטיר כעת מחר וגו'. ואמר בעת הפעול' ויט משה את ידו על השמי' וה' נתן קולות וברד וגו' ומדסת' משמע שויט ידו וה'