בינה לעיתים חלק א קסא

בקי"ס וזה הפך המוסכם שאמרו בכמה מקומות קשה כקי"ס וכו'. ועם שאח"כ אמרו תדע שזו קשה מזו וכו'. מ"מ ירצה הפך מה שהוסכם בפרסומו להחליט הקושי העצום בקי"ס. ועוד יש לי בו מהקושי. כי כפי הנראה. אמרו ומה בין יציאת מצרים לקי"ס. בא לתת טעם למה אם לא הזכיר י"מ מחזירין אותו. ואם לא הזכיר קי"ס אין מחזירין אותו ואמר שהסבה היא להיות י"מ יותר קשה מקי"ס והכריח היותה יותר קשה מפני שבי"מ נאמר אני ה'. אבל בקי"ס אינו מזכיר את ה'. ופשוטן של דברים משמע שבי"מ הזכיר ה' שהוא יתב' בעצמו ובכבודו הוציאם בלי שום אמצעי. אבל בקי"ס. עם שהכל בא מכחו העצום. מ"מ לא נזכר בו ה'. שבעצמו ובכבודו קרעו בלי שום אמצעי. כי הלא היה על יד מטהו של משה כמ"ש ויט משה וכו' ורוח קדים וגו' ואם הוא כן יקשה מאד דהתינח קי"ס שאין מזכירין אותה מזה הטעם. אבל מכת בכורות הרי גם היא קשה מזה הצד כי בה נאמר בפירוש יותר ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור וכדרשתם ז"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא אחר וא"כ היא קשה כי"מ והיה ראוי ג"כ שאם לא אמר מכת בכורות יחזירו אותו. ואגב ארחין נדקדק היכן הוציאו ז"ל שבזכות האמונה זכו לומר שירה. והיכא רמיזא ששרתה בהם שכינה

והנראה בזה כי בכל הנסים והנפלאות שבאו בענין מצרים מתחלה ועד סוף יש להבחין שתי בחינות בכלל. האחד כל המכות והיסורין שבאו על פרעה ומצרים. והב' ההטבה לישראל להו לחירות ולגאלם מן השעבוד הגדול ההוא. והנה כפי ערך רשעת פרעה ועמו כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד נגדו יתברך לבלתי שמוע בקולו ובסרובו על קיום מצותו. ודאי כל המכות ההם באו על קו הדין והיושר ונודע ה' משפט עשה בהם מבלי יהיה שם מקום קנטור ונגוד על זה כי בדבר אשר זדו עליהם וכל אשר הוא נעשה בצדק ובמשפט אנו מייחסים קלותו מאד לפניו יתברך מבלי היות שם צד הגוזר על הפכו, אמנם מה שנמשך להטיב את ישראל על גאולתם ועל פדיון נפשם בזה יש בו מהקושי מצד הקנטור של מה"ד להיותם בלתי כדאים לזה. ואדרבה המשפט הישר היה מחייב שיתמידו בשעבוד אחרי אשר נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם מה אלו וכו' ועכ"ז ה' כגבור יצא וכבש במדת רחמיו את מדת דינו הצדק והוציאם ממצרים עם כל חסרונותם. ועתה אמרו במאמרנו כי הקורא ק"ש אשר בה אנו מזכירים עצם הגאולה והיציאה ממצרים בפ' ויאמר לא יספיק זה. אבל צריך גם כן לעשות זכרון פרטי מהמשפטים שעשה במצריים אשר יוכללו אם בהיותם שם. וע"ז צ"ל מכת בכורות. כי היא העצומה וחותם התכלית שבכלם. ואם אחרי שיצאו משם והיא קריעת ים סוף שעיקר הכונה היתה למען ירדפו מצרים אחריהם ויטבעו בים סוף. אלא שיש הבדל בזה כי בענין יסורי המצריים מכת בכורות וקריעת ים סוף. אם לא הזכיר אין מחזירין אותו. אבל בענין גאולת ישראל. אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירים אותו. ונתן טעם החלוק בזה באמרו כי יציאת מצרים היא קשה שנא' או הנסה אלהים וגו' כי כיון שאפילו בקריעת ים סוף שהיא הגדולה שבכל הנפלאות מצד עצמה כפי כמות שדוד הטבע בעצם וראשונה כאשר יתבאר בס"ד. והיא המרגזת כל העמים כדברי רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגו'. ועל זה אמרו קשה כקריעת ים סוף כאמור מצד עצמות הנס. מ"מ אצל המשפט האלה והדין הישר לא היה בה שום קושי ונגוד על ההפך. כי גמולם השיב בראשם ולפיכך אין זה ממה שיחייב שאם לא הזכירה יחזירו אותו. אבל י"מ שהיתה שלא מן הדין היה בה מן הקושי וההתנגדות מה שלא יעלם. ולפיכך עכ"פ צריך שזכרה לא יסוף מבני ישראל למען ידעו ויכירו כמה התחסד ה' יתברך עמהם. לחייבם יותר אל ההשתעבדות לשמור מצותיו ותורותיו. ותדע ענין זה שזו קשה מזו כאשר אמרנו כי ביציאת מצרים אנכי ה' אלהיך. ירצה כי כשבא יתברך לתת תורה לישראל ולפרסם מצותיו לעבוד עבודתו מה ששם לפניהם והטענה אשר טען להם להניע רצונם על כך היתה יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף עם שקריעת ים סוף הוא נס יותר גדול כפי עצמו. נמצא שבאמצעות יציאת מצרים ובכח ההטבה הזו נאמר אנכי ה' אלהיך וגו' שבאר מיד אשר הוצאתיך וגו'. אבל בקי"ס לא הזכיר אח ה' לומר שמתוך נס הקריעה ראוי שיכירו אלהותו ויעבדוהו. זו הוראה מפורסמת כי יותר יחקוק חיוב ההשתעבדות לאלהותו חסד הטבת היציאה בלי שום זכות מנס קריעת הים לייסר המצריים. וכ"ת א"כ למה נצטרך להזכיר קי"ס לכתחלה לזה השיב כיון שאנו באמת ויציב שהוא ענין האמונה. יש לזה שייכות עם קי"ס כי בה האמינו ישראל ומן האמונה זכו לשירה ולרוח הקדש. ושתים אלו נרמזו בפסוק אז ישיר משה כי היל"ל אז שר. וכן יקשה כיון שהיו שה ובני ישראל המשוררים היל"ל ישירו בלשון רבים. אבל הכונה לפי דבריהם ז"ל כיון שהאמינו בה' מאז הוכנו וקנו זכות לשיוכלו לומר שירה עם משה ע"ה ולא בהבדל מדרגות שיאמר משה בהשראת שכינה והם כהדיוטות בלי שפע אלהי. אלא ישיר בהשואה גמורה ודמיון שלם כאלו הם ומשה הכל אחד בענין השראת השכינה. וכאשר הוכנו והוזמנו מאז שישירו כן היה בפעל ויאמרו