בינה לעיתים חלק א קס

לעושי אלה. ותכף ויקם מלך חדש ונתחייבו הגלות ההוא. וכמה רמזו זה רז"ל במה שדרשו עליהם בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ע"כ יאכלם חדש וגו'. וכבר רמזה להם הוא יתברך כשרצה לציותם על העריות אמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו' כאלו יאמר הזהרו מלהכשל ברשע זה כמעשה ארץ מצרים. כי הלא ידעתם מה הגיע לכם על ככה כי ישבתם בם ונתעכבתם שמה בגלות ושעבוד בעבור זה. ובאמת הועילה להם מאד צרת השעבוד. כי מיד הכירו סבתו ומשם ואילך גדרו עצמם. ולא נמצא עוד בם שמץ דבר מהפריצות עד שאחת היתה ופרסמה הכתוב ובזכות גדרם זה בכלל זכיות אחרים. באו לכלל גאולה ונצולו מהיות מתים מארבעת הפנים האמורים. והוא א"כ תחיה כפולה ומכופלת. ולמען תהיה תחיה זו האמתית לזכרון נתקנה הפטרת התחיה בשבת הבא במועד יציאת מצרים. ואנחנו בגלותנו בעונותינו הרבים לא הטהרנו מהמיתות האלה ובפרט בדור הזה אשר הוא פרוץ מאד ונעשה להם כהיתר. וכבר הארכתי התוכחת על זה להוכיח האיסור. והבאתי סוגית הגמרא בשלהי סוטה על משגת משרבו המנאפים וכו' דמייתי קרא דלא אפקוד על בנותיכם וכו'. ומוכח מינה איסור הפנויות. והוא יתברך ברחמיו יקיים סוף הנבואה העצמות האלה כל בית ישראל המה ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם. ב"ב אכי"ר: דרוש ליום ז' של פסח על שירת קי"ס אשירה לה' כי גאה גאה

מ"ר ד"א אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעברו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שיר' לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו

הן אמת כי כל המון הנסי' ונפלאות אשר היו ויהיו. יחשבו ויהיו לגדולי הערך וקשי' מצד עצמם. להיותם יוצאים מהמרוץ הטבעי אך אמנם אין זה כן כי אם בערכנו. כי לא הורגלנו אלא במה שעולם כמנהגו נוהג. וכל שהוא מופלג מזה יתבהל בו שכלנו ויתמה על מציאותו. אבל בערכו יתברך לאפס ותהו נחשבו לו ואין אצלו שום מין הפרש בין הפעולות הנסיות להתמדת הטבע. שאינו אלא קיום ההויה. והוא אמרו

אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' הית' זאת. ירצה הנה ראינו דבר עצום ונורא מאד שהאבן אשר מאסו בה הבונים לפחיתותה וגריעותה ולא החשיבוה לכלום. עתה היתה לראש פנה ועליה נתייסד בנין כל הבית. שהוא משל על ישראל ע"ד מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה. שזה ודאי נראה נס גדול יוצא מההקש הטבעי. אמנם דע לך כי לגבי יכלתו יתברך מאת ה' היתה זאת. אין זה אלא הויה טבעית כאלו אין כאן שום דבר זולת טבע ההוה ומורגל תמיד כדרך כי הוא אמר ויהי ברוך שאמר והיה העולם. כי שם היה נאמר על מה שהוא מורגל והווה מצד הטבע. כן זאת הפעולה הנוראה. מאת ה' ומצדו לא תקרא. אלא שהיתה בהויה טבעית ואם היא נפלאת מעין הפלאים והנסים. אינו אלא בעינינו לגבי דידן שלא הורגלנו בכך. ממילא הוא מבואר כי לגבי דידיה יתברך שמו לא יתכן לתת שם מדרגה לנס זולת נס ולומר זה גדול מזה כי הכל שוים לפניו כקטן כגדול. אבל מ"מ כפי ערכנו נמצא להם ז"ל מגדילים נס אחד מזולתו. ובפרט בנסים העצומים אשר עשה ה' במצרים. ראינו היותם מפליגים עד מאד נס קריעת ים סוף כאלו הוא גדול מכלם. כי כאשר ירצו להגזים בקושי אי זה ענין יאמרו קשה כקריעת ים סוף כאמרם וקשה לזווגן כקי"ס וכן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ויש בזה להם ז"ל במדרש מאמר זה סגנונו

וייראו העם את ה'. שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ומה בין יציאת מצרים לקי"ס אלא שיציאת מצנים קשה שנאמר או הנסה אלהים ואתכם לקח וגומר. תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתוב אנכי ה' אלהיך אבל בקי"ס אינו מזכיר את ה'. ולמה צריך להזכיר באמת ויציב קי"ס לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה שכן כתוב אחריו אז ישיר משה. ויש בזה מקום דקדוק שבאו להבדיל בין יציאת מצרים לקי"ס ואמרו שיציאת מצרים קשה כאלו דוקא ביציאת מצרים היה קושי ולא.