בינה לעיתים חלק א קנט

מורות על קושיו. ובצדקתו ובתום לבבו השיב למה יכנס בלבי שום ספק בזה והלא גדולה מזאת וענין יותר קשה מזה מאד לא הבהילני ולא התפעלתי משום טענה לבלתי האמונו חלילה. והיא הידיעה האלהית אשר שפכו עליה כמה סוללות להכחיש' מכח כמה טענות חשבום למכריחות. אם מצד גדולתו יתברך ואם מצד רוע הסדר ואם מפני בטול הבחירה. ואם מצד פנים אחרים באו במקומם אשר יראו פנים היות הידיעה בו יתברך מנחת חסרונות רבות חלילה. ועם כל זה לא עמד שום דבר בפנינו ותנינו הכל בחסרון ידיעתנו והשגתנו אופן ידיעתו המעולה שאינה כידיעתנו וקיימנו במונח קיים היותו יודע באמת ידיעה פרטית כל הידיעת כלם ואנחנו לא נדע האיך ידעם וזה הוא ה' אלהים. עם גודל אלהותך אתה ידעת ולא היתה ידיעתך נמנעת אצלי. א"כ כ"ש שאקיים ג"כ עוצם יכלתך אל התחיה. ולא תהיה אצלי בלתי אפשרות. ואם נעלמה ממני הראיה והסתכל באמרם ז"ל פ' חלק

א"ל קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל ברתיה שבקיה ואנא מהדרנא ליה. שני יוצרים היו בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהם משובח א"ל זה שיוצר מן המים א"ל מן המים צר מן הטיט לא כ"ש. שדקדק הקיסר לומר אמריתו דשכבי חיי. ומה היתה כונתו במלת אמריתו. ומה ראתה הבת היקרה ליטול את השם ברצותה להשיב היא בפני אביה. אמנם יראה כי יש דברים הרבה שהם כבשונו של עולם אשר יראה מהזרות אין ראוי לפרסמם ולאמרם בפומבי באזני ההמון למען לא ירחיקום וידחום בשתי ידים על בלי השיגם אותם. וכענין הזה יש דברים שמשיקין עליהם את הפה וכו' וכההיא דכבשים ללבושיך. ובאמונת הגלגול כתב הרב מוארר"ל ן' חביב בתשובותיו שאין לדרוש בה ברבים יע"ש. וחשב הקיסר כי מעין אלו הדברים הוא גם כן ענין התחיה. שלא תהיה מקובלת אלא אצל הגדולים שבישראל. אבל יתר העם ירחיקוה והיתה להם לזרא ושעל כן ראוי להעלימה. ולפיכך אמר לר"ג ע"ה כמתמיה אמריתו דשכבי חיי וכו'. אתפלא מכם איך דבר זה תאמרוהו לכל ותפרסמוהו לפני עמי הארץ: כיון שהוא כל כך נגד השכל דהא הוו עפרא. ואיך לא תחושו מההמון אשר לא יחכמו. דנפיק מיניה חורבא להכחיש זה בלעג וקלס. וכשמוע זה הכבודה בת מלך שהקיסר פגע בכבוד הבלתי חכמים מישראל באמור שאין לומר בפניהם דברים כאלה לחולשת אמונתם. לא יכלה שאת ורצתה להכחישו על פניו ולהראות לו כי כל ישראל הם מאמינים לא בלבד חכמיהם אלא אפילו הקלים שביניהם לא ירחיקו זה אלא אדרבא יקבלוהו ויקרבוהו אל השכל בטענה נצחת. ולכן שאלה מאת אביה יניחנה להשיב לו ותקהה את שיניו בבטול חששתו. עד כי נצחתו בדבריה הנעימים. ולהורות נתנה בלבה כי כל העדה כלם קדושים באמונת התחיה אנשים ונשים כקטון כגדול. ואולם בא פרסום תחיה זו בזה השבת הקדוש. לפי שכבר למדונו ז"ל ד' חשובים כמתים. סומא עני מצורע ומי שאין לו בנים. וכאשר נתבונן נמצא כי ארבעת' כלם נקבצו באו לאשר הוא להוט אחר בולמוס תאות המשגל ורועה זונות. כי כהו עיניו והוכו בסנורים וחשכו האורות בהביטו אל אשה אשר תעוררהו. כאשר הוא מפורסם נקראו החשקים עורים. והוא עני אם כי בודאי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואת כל הון ביתו יתן ויפסיד כל ממונו אחריה. וישאר חוזר על הפתחים. והוא מצורע כי נואף אשה חסר לב. וסמיך ליה נגע וקלון ימצא. כאשר הורה הנסיון היותו מתמלא מחלי צרעת ברבים מכאובים וחלאים רעים ונאמנים וגם הוא בלי בנים כי יכרת ה' לאשר יעשנה ער ועונה וגו'. כדברי מלאכי ע"ה בנבואתו. ואף הבנים שיש לו אינם בנים אמתיים כיון שלא הולידם לשמם. והנה עם בני ישראל בתחלת היותם במצרים בימי הזקן אביהם ע"ה ובניו הקדושים ובפרט בחיי יוסף הצדיק ע"ה. אשר קדש את ה' וגדר את עצמו בכל תקף להנצל מן המכשלה הזאת. גם הם נתכוונו בזה ושמרו משמרתו. אך אחרי מות יוסף ע"ה המחזיק בתומת רסן זה וכן יתר אחיו. העיד הכתוב כי בני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם שאיזה מהם פצרו זה הגדר. ואני מדייק כי בצוויו השם יתברך לאדם הראשון אמר פרו ורבו ומלאו את הארץ תלה מלוי הארץ לאדם עצמו. וכאן אמר ותמצא הארץ אותם. ייחס המלוי אל המתפעל היא הארץ שנתמלאה ולא אל הפועל. הם עם בני ישראל והיל"ל וימלאו את הארץ. אבל הכונה כי הוא יתברך רצה שתכלית האדם ומגמתו בזווג תהיה לקיום המין ולהרבות תולדות ולהשאיר אחריו ברכה מיוצאי ירכו. ויכוין בפועל ההוא שהוא ירצה למלאות הארץ מצאצאיו. וזה הוא ומלאו את הארץ. ולא שיהיה פועל בהמי. מכוון בלבד אל השגת התאוה הגשמים. אך בני ישראל שם במצרים אחרי מות יוסף לא כן עשו כי הן אמת פרו וקיימו פריה ורביה. אבל לא היה זה בפועל אנושי לקיום המין. אלא היו כשרצים מתכונים בלבד למלאות התאוה כעין השרצים שאינם מתכונים ודאי להוציא תולדות. כך הם לא עשו כצווי ה' שנתכוונו למלאת הארץ. אלא ותמלא הארץ אותם. ונפלו בזה בארבע מיתות שנמסרו בדין ומשפט