בינה לעיתים חלק א טז

משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה. והכונה מבוארת לומר אתה האל ית' השמעת והכרזת מן השמים זמן הדין והמשפט מתי תרצה. וגרם זה כי עם היות הארץ יראה כטבע מי ששומע הגיע זמנו לגמור דינו. מ"מ באותו הרגע עצמו שקטה נחה והי' לה קורת רוח מסבת ההשמעה הזאת עצמה. כי היא הוראה מוכחת שבקומו יתב' למשפט אין כונתו ודעתו אלא להושיע כל ענוי ארץ ולזכותם לעולם ושלא יתחייבו כי ע"ד כן מודיעם ואמר להם שרוצה לדונם שאל"כ היה שותק ודן דינם פתע פתאום כפי חפצו

והוא משז"ל בפ' ערבי פסחים א"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד זמרו למי שמנצחים אותו ושמח בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנאמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וגו' וא"ר כהנא משום ר' ישמעאל בר יוסי מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שהיא פרושה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד. ור"ש ע"ה מפני שהרגיש היאך מוכיח מפ' ויאמר להשמידם שהוא שמח. כי הפסוק הוא ספור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה. לכן כתב לולא משה בחירו אלמא משתבח בי' קרא במשה וקרי ליה בחירו משום דשכך חמתו אלמא שמח הוא בכך. ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה ועדיין נראה שלא יצא מדוחק כי סוף סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה'. אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו

ולע"ד נראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב שבכל עקום שנא' לולא כך וכך היינו שאותו הדבר מנע וגרם שלא יהיה כלל הענין שהיה מעותד להיות: כאמרו לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. שהיות ה' לנו מנע ובטל ממנו בליעת הזדים. וכן לולא אלהי אברהם היה בעזרי כי עתה ריקם שלחתני דהיינו שכיון שהיה בעזרו נמשך שלא שלחתני ריקם וכאן איך אמר ויאמר להשמידם לולא משה בחירו. כי בשלמא אם הי' אומר על פועל ההשמד' עצמה שלולא משה היה משמידם חלילה. ניחא כי מפני משה לא השמידם. אבל כאן לא הזכיר אלא האמירה שאמר להשמיד. ואיך יובן שאמר להשמיד לולא משה שעכב כאילו משה סבב שלא יאמר להשמידם. והלא אין הדבר כן שמשה ע"ה לא מנע האמירה כי כבר אמר ה' להשמידם ולא בטל אלא פועל ההשמדה. ועוד יש דיוק בפסוק כי כפי טבע הלשון היל"ל לולא משה בחירו אשר עמד או שעמד. כמו לולי ה' שהי' לנו ע"כ א"ר כהנא בשם רשב"י ע"ה שני מאמרי' סמוכים. כי הוא יתב' בענין א' עצמו עושה שני דברים אשר הא' מהם הוא מתרחק בדינו מאד מאדם ממדת ב"ו. ובאחד כב"י עושה עצמו כא' האדם מבלי הביטו אל גדולת אלהותו שתתעלה. והכל לתועלת עמו בחירו. הא' כי אינו כב"ו שנוצחים אותו והוא עצב. אלא אדרבה הוא ית' מורה שמחה עצומה להיות נצוח ונותן סימנים מובהקים ומפורסמים ע"ז בדבריו הנעימים שרומז בם היות דעתו ורצונו שינצחוהו

והראיה המבוארת ע"ז הוא ממה שאמר למרע"ה במעשה העגל הניחה לי ויחר אפי בהם וכדבריהם ז"ל תופס הי' בו אלא שפתח לו פתח וכו'. שדבריו אלה מורים באצבע שיכלה אותם אם יניחהו. אבל אם לא יניחהו לא יכלם ולא ישמידם. ורומז בזה שהוא תאב ורוצה שיעכב על ידו ושישמח אם ינצחהו. וע"פ דבריו אלה שהבין משה ע"ה מצא מקום להכנס בתפלה. וזה אמרו ויאמר להשמיד לולי משה בחירו שהקב"ה אמר כל אלה הדברי' היותו מוכן להשמיד' ולכלותם לולא משה בחירו שחושש ממנו שמא ימנענו מזה שאם יעכבנו אז לא ישמידם. ולפי ששמע משה ע"ה דברים אלו והבינם עמד בפרץ לפניו. וישם הענין בפעל להשיב חמתו מהשחית ולנצחו למען ישמח ה' בנצחון משה כי כן מדתו יתברך שלא כמדת האדם. ויש בחינה אחרת בענין שהוא מתנהג כאדם ולא במעלת האלהות. והיא המחילה עצמה וקבלת הבעל תשובה שכפי מה"ד בהשכלת גדולת האל יתברך יוצר כל אשר אין לו שום התייחסות אפילו ציורי אצל האנוש האנוש. איך יכופר באשר ערב אל לבו לחטא נגדו ולמרות עיני כבודו. כי לא איש הוא כמוהו לשיתפייס בדברי רצוי ותשובה. אבל מגודל חסדו מתנהג בזה כאלו הי' כב"י אדם כמוהו ומתפייס בתחנוני השב וכובש מדת דינו לקבלו בתשובתו. וזהו וידי אדם זו ידו של הקב"ה וכו' כי ידו יתברך הגדולה והנוראה לבלתי תכלית נעשים כב"י יד אדם לקבל בעלי תשובה ופורש אותם מתחת כנפי החיות מפני שמה"ד מקטרגת ע"ז ומעכבת מלקבלם. אלא שברצותו יתב' לזכות את ישראל נכנס עמהם לפנים משורת הדין. ולמען יצדקו ויתהללו בהכנת עצמם לכל המצטרך. פרסם וקבע זמן המשפט יתחיל ביום ר"ה ויתמיד עד יום הג"ד. שהוא היום הקדוש הנתן לכפרה. כי כל א' וא' צריך לראות את עצמו כאלו הוא מהבינונים שחציו זכאי וחציו חייב אשר הם תלויים ועומדים עד יה"כ. מעתה אם הוא יתברך עושה את שלו להעיר לנו אזן נעשה גם אנו את שלנו להזדמן עצמנו להשתדל ולבקש כל הדרכים הנאותים והשייכים להשיג הג"ד לזכותנו

וכאשר נחקור על ההכנות הצריכות לזה. נמצא כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. וזה כי כאשר ידע האדם את עתו כי קרוב יום משפטו ודינו. יכין עצמו לג' דברים עצמיים: הא' יעיין עיון נמרץ בכל שטרי מכתבי טענותיו בדקדוק פרטי להיות בקי ויודע כל הטענות המצדיקות אותו שיוכל לסדרם ולהטעימם אל השופט מבלי