בינה לעיתים חלק א טו

הוא מחשיבו למוכרח וודאי כאלו בלי ספק ימות למחר. וע"כ לא בלבד הוא חרד אלא ג"כ נעצב. שהעצבון יפול על הדברים הודאים כאמרו ויתעצב אל לבו. ועתה אל תעצבו. וכאלה רבים. וחרדה ועצבון זה גורמים להם היות כל ימיהם בצדקות ובתשובה ובמע"ט כאילו מיתת מחר היא ודאית. ועתה אמר לא דיין לרשעים שאינם מכת הצדיקים שיהיו חרדים ועצבים מיום המיתה להחשיב כאלו יש יום ידוע בודאי שימותו בו למען יחרדו ממנו ויתעצבו על כך להשתדל לשוב אל ה' קודם בואו. אלא שהם מרשיעים עוד. כי אפי' לאפשרי לא יחשבו המיתה עצמה לפחות להיות לבם ירא ומפחד שמא יום מחר ומחרתו יגיע זמנם וקרב קצם. אבל אדרבה לבם בריא וחזק להם בהרחבה כפתחו של אולם כי מורים כאלו הוא ודאי וידוע להם שלא יגיע היום ההוא לעולם ולא יפחדו ולא ייראו ממנו. ואמר שבזה תובן היטב כונת מימרת רבה יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. כי הוא דבר טבעי שהמצטער מאיזה הפעלות או צער או דאגה או מורא ופחד וכיוצא. ומה גם בהיות הרע בתמידות הוא מתיך שמנונית האדם ומכחישו עד דבקה עצמו לבשרו וכל גופו יבש היה כעץ. והנה אלה רשעים שהם יודעים שדרכם למיתה. כי בכל יום תמיד הורה הם הנסיון שא"א להמלט ממנו. ועכ"ז יש להם חלב על כסלם. הם דשנים ורעננים מלאים שומן במקום שהיה ראוי המס ימס ומשמן בשרם ירזה מפחד יאחזם ורעדה. והם לא שתו לבם לזאת כלל. אין זה אלא מן המתמיהים

ואולי ע"ד זה נאמר בפירוש כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. כי אמר על צד מליצת המשל. אילו היו למות שלהם חרצובות וקשר הרבה שהיה כמו אסור וקשור בכבלי ברזל ולא יוכל להתנועע לצאת ולבא אצלם. אז היה מקום להיות לבם בטוח בלי שום פחד ומורא אבל מהתימה הוא כי אין חרצובו' למותם אין למות שלהם שום חרצובות וקשרים שיעכבוהו ואעפ"כ לא יפחדו ולא ירהו. ולבם בריא כאילו לא יוכל לצאת ממחיצתו לעולם. וכל זה גורם מהיות בלתי ידוע ומפורסם הזמן המוגבל למיתה. שאילו ידעוהו מקודם באמתתו לא היה נמצא מי שיתרשל בבקשו תקונו. הלא תראה מה שאמרו עבדי פרעה אליו הטרם תדע כי אבדה צרים. והמתרגם ז"ל פי' העד כען לא ידעת וכן רש"י ז"ל העוד לא ידעת. ולפ"ז מלת תדע היא דחוקה. ולדרכנו יאמר בכל המכות שעברו הית' הן מכה שלא ידעת אות' קודם בואה. ומהן שקדמ' לך ידיעה עליהן ע"י התראה וכבר היה בידך להמלט ממנה בהכנעך לשמור מצותו יתברך ועל אותן שלא ידעת מהן תחלה לא הוה איכפת לן. לפי שלא היו אלא מכות פרטיות שאינן של כליה ואבדן גמור. אמנם יש בידו יתברך להביא אבדה מוחלטת על מצרים מבלי השאיר לו שריד ובשלמא אם היית בטוח שקודם בא הסכמתו להאבידם תדעהו תחלה אז היינו אומרים נכון הדבר להתעכב מלשלחם כי כשירצה להאביד נדעהו טרם היותו. ונוכל לתקן בהודות צוויו. אבל זו מנין לך הטרם תדע האם יש לך הבטחה שתדע טרם וקודם הפועל עצמו שאבד' מצרים. באופן יהיה מקום לתקנו. הא ודאי אינו כן כי אולי תבא האבדה פתע פתאום ואין מרפא. ע"כ שלח את האנשים. ונמצא כי העדר ידיעת הזמן המוגבל בכל אלו הדברים. גורם מניעת או התרשלות בקשת התיקון והתרופה. וע"כ היה מהמצאות המלכים ושופטי ארץ לבקש תחבולות על האנשים הנדונים במשפטיהם לבל יתחכמו למצוא טענות או דברים אשר יהיו מועילים לזכות בדינם כעין מאמר החכם ע"ה

מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן. נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. אמר כי המלך החכם וערום בדעת כשתפסו בבית הסהר סיעה של רשעים על רוע מעלליהם. אינו מניחם שיהיו כלם יחד במקום אחד זה אצל זה אלא מפזר ומזרה אותם אחד הנה ואחד הנה. למען לא יתייעצו יחד לכוין דבריהם זה עם זה וישעו בדברי שקר. וגם למען לא יוכלו לדבר עם שום ברי'. משיב עליה' אופן. וכל זה הוא להיות המלך ב"ו ולא יוכל לדעת אמתת הענין מה שבלב כל אחד ואחד אם טוען שקר לעקל או לעקלקלות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולפיכך יערים לבקש איזה הדרך הישרה לבלתי יהיה להם מקום לשקר. אבל הוא יתברך שמו לא יצטרך כלל לכל זה. כי הנשמ' עצמה של האדם היא הנר של ה' יתברך והיא מאיר' לו לראות ולדעת כל מה שבתוך פנימיותו וחופש כל חדרי בטן. לא יוכל להעלים ממנו שום דבר. והגיע עוד מתחבולות האנושיים לבלתי הודיע אל הנשפט אימתי יתעסקו בדינו לחקרו ולדרשו ולשפוט משפטו. אלא יניחו הדבר כאילו לא יזכר ולא יפקד והנשפט מתייאש ולא ישים לבו על דינו. עד אשר פתע פתאום ברגע יקראוהו ויתעסקו בדינו למען מתוך הבהלה והתכיפות מבלי שום קדימת ידיעה לא ימצאו ידיהם ורגליהם לבקש אופנים שונים לזכות בדיניהם. כאשר היה אלו היו יודעים תחלה היום המיועד למשפט. הן לה' אלהינו בעל הרחמים יתברך דרך אחרת רחוקה מאד מזה. כי לאשר חפץ חסד הוא ורוצה להצדיק בריותיו ולזכות את ישראל בדינם. ע"כ קבע יום פרטי וידוע בכל שנה ושנה אשר בו כונן למשפט כסאו יהי' גלוי ומפורסם לכל איש ואיש למען יהי' להם זמן לעשות כל ההשתדלות וההכנות הבאות מצדו להשיגם הנצחון והכפר' ולא יוכרע לכף חובה חליל'. והרמז על זה בא בדברי המשורר ע"ה באמרו.