בינה לעיתים חלק א קנז

השומרים האלו אז שאלתים כאלו הייתי מתווכחת עמהם אם ראו וידעו ביניהם מהאהוב הנורא והנכבד הזה יתברך שמו. והם לא ענו אותה דבר כי הלא הם עצמם שואלים זה לזה איה מקום כבודו וכו'. וספרה כי בראותה שאי אפשר יהיה משום אחד מאלו הנמצאים ואפילו מהמלאכים. מצאה כי כמעט שעברה יותר למעלה מהשומרים האלה אז מצאה אותו במציאות מעולה ויקר. ובהיות השגה זו באה לה אחר העמל והחקירה בטענות מופתיות ומכריעות. אמרה בטח כי אמונה זו תתקיים בידה אחזתיו ולא ארפנו וגו'. אבל מי יעלה אל הר מרום השגה כזו אם לא השרידים אשר ה' קורא. אכן ההשגה ע"י הפלאים היא השגה מוחשת לא תצטרך לשום חקירה. כ"א לאמת מה שהוא רואה או להאמין מה שהוא שומע מאשר יספרו לו מכתבי הקודש באמונה שלמה ואין מבוא בזה לשום טענה או התווכחות. הוא שאמר אליפז התימני. אולם אני אל אל אדרוש ואל אלהים אשים דברתי עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר. יאמר אני באתי להיות דורש ומבקש את האל ית' להשיגו וברצותי זה הנה הדבור שלי שאשים עליו תברך לבא עד תכונות הדבר הלא הוא בלבד היותו עושה גדולות ר"ל פעולות עצומות וגדולות. זה יספיק לבא אל מחוז דרישתי ואין צריך שום חקירה ועיון שכלי על זה כי אין לשכל מבוא בפעולות האלה ובאר מה הן הגדולות אשר אמרתי נפלאות עד אין מספר רבוי הנפלאות אשר ידעתי היותם בלתי אפשרי המציאות מצד הטבע הם הרהיבוני להכריחני על מציאות מי שהמציא הסדר הטבעי ושיוכל להפכו. והענין השני מאיכות ועצם ההשגה עצמה יובן כאשר נעמוד על דבר קרון פני מרע"ה כי ספר הכ'

וירא אהרן וכל בני ישראל כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו וקרא אותם ודבר אליהם מה שצוה ה' ויכל לדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצווה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. כי נראה דבר זר אם נתינת המסוה על פניו היתה מפני יראתם מגשת אליו איך בא הבלבול הזה שבקראו אותם ודברו עמהם היה בלי מסוה וכשלא היה מדבר עמהם. דמסתמא לא היו נגשים אליו היה משיב את המסוה. וכפי הסברא היה ראוי להיות להפך כי הן אמת בדברו יתברך עמו לא יאות יהיה מסוה על פניו. אך בצאתו ממנו ובצוותו את בני ישראל אז יתן המסוה למען לא יגשו אליו בפחד ובמורא וככלותו לצוותם כשפונה מאליהם יסיר המסוה שאין צורך לו כיון שאינם נגשים אליו

אמנם לדעתי לא היה צריך המסוה לכסות הקרון בשביל שלא יתייראו. אבל הענין הוא כי עם היות כל דבר חדש אשר יש בו איזה שנוי יתפעל האדם ממנו ויעשה בו רושם. הנה זה יהיה בעת הראשון אשר ירגיש בו בבואו מזמן לזמן. אך אם ימשך הדבר כן בהתמדה זמן רב אז כבר הוא מורגל בו וכיון דדש דש לא יתרשם ממנו כלל. וכמו שאמרו הקדמונים על הגרמים השמימיים שהם משמיעים קולות גדולות בנגון ערב מאד אלא שאין אנו מרגישים זה מרוב ההרגל מאד בכל יום תמיד. ואולי על זה אמר המשורר ע"ה

השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ירצה האמת הוא שהשמים ירימו קולם בשיר ושירה נעימה. ומסתמא יהיה שיר לפאר ולרומם שם כבוד מלכותו ית' ולפרסם ולהגיד הדר פעולותיו ומעשה ידיו. אכן לפי שדבר זה הוא תמידי בשקידה כי יום ליום יביע אומר שמתמידים בזה יום אחר יום ולילה אתר לילה. זו היא סבה שאין אומר ואין דברים אין מגיע אצלנו שום אומר ושום דבור ואין קולם נשמע לאזנינו. כי מרוב ההרגל בלי שום הפסק בינתים נעלם אצלנו הרגשו כאלו אין שם שום דבר ונשכח מזכרנו. כי על כן אמר במקום אחר אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד. כלומר אני מוכרח להזכיר לפניך יתברך שמך. שלא תשכח הקול של צורריך אשר יביע ידברו נגד גדולת אלהותך. ומה שאצטרך להתעוררות זה הוא לפי ששאון קמיך אינו מזמן לזמן לעתים רחוקות שעושה רושם מאליו אלא הוא עולה תמיד בשקידה עצומה לא ישבות ואולי ההתמדה תגרום לבלתי החשיבו לכלום ותבא לידי שכחה על כן אמרתי אל תשכח קול צורריך. וגם כי אין לזה שום מבוא אצלו יתברך כי אין שכחה לפני כסא כבודו לשום סבה אפשרית אמר כן דרך המצאה כדי להגזים על הפלגת רבוי התמדת שאונם. ובנו החכם שלמה ע"ה אמר על התורה הקדושה אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. כי לפי שלמדנו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך. שבהיותו שבע ממנו מביא לידי שנאה מרוב התמדה לפיכך הזהיר שאצל התורה לא יהיה הדבר כך אלא עם היות שאילת אהבים זו היא התורה הנעימה דדיה ירווך בכל עת. שתשבע ממנה בכל עת ובכל שעה לא יביא זה לך לידי ביזוי ושנאה אלא אדרבא להוסיף אהבה שבאהבתה תשגה תמיד כאלו בכל יום היא חדשה לך כאשר אמרו חז"ל בטעם המשילה לאילה וכדדרשו על אשר אנכי צוך היום

הוא דעתיה דמשה רבינו ע"ה בענין המסוה. כי אחרי ראותו עם בני ישראל נבהלו ממנו