בינה לעיתים חלק א קנג

שזכות הרבים מסייעתו. מטעם הן אל כביר לא ימאס. מכלל דבליכא רבים יש מקום לשתהיה נמאסת. ע"כ אמר כי העניו המעולה הזה רב גובריה עד שתפלתו של עצמו בלבד אינה נמאסת עם היותו יחידי. ויספיק הוא לבדו שיאמר עליו כמו שנא' על הרבים ממש הן אל כביר לא ימאס שזו ודאי מעלה נכבדת. ויספיק לכלול יקר תפארת הענוים. פסוק קצר מהמשורר ע"ה שאמר

מעודר ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. כי מהראוי היה לומר דבר והפכו בכיון. ומקביל לענוים הם הגאים ומקביל לרשעים הם הצדיקים. והיה לו ליקח א' מב' כתות המתנגדות האלה. אבל הוא הדבר אשר דברנו. כי ממש הם זה כנגד זה. שכשהם ענוים היינו ממש צדיקים כי בהיות בהם הענוה. הנה בהכרח ממנו תוצאות חיי הצדקות והשלמות כלו. ובהיותם רשעים כולל כל הרשעיות. ממילא נשמע כי משרש נחש הגאוה יצא צפע הרשעה כלה. ושעור הכתוב לדעתי להפליג על גודל מעלת הענוים לאין תכלית. ועל עוצם פחיתות הגאים הרשעים במדרגה אחרונה לא בלבד בעצמות השכר והעונש הנתנין לאלו ולאלו ובמהותן. אלא אף בגדר הסבה הפועלת מי הוא המשכיר והמעניש. ואמר כי לרום מדרגת הענוים. תדע מי הוא המעודד אותם ונותן להם התקיימות והחוזק. לא תחשוב יהיה פועל ענין זה שום נברא מהנבראים אפילו הגדולים והחשובים שבכלם. כי כלם נגרעים מערך הענוים ולא יוכשרו לזה. אלא הוא ית' לבדו ברוב גדלו הוא המעודד אותם. אמנם ההפך תדע מי הוא משפיל הרשעים הגאים. הלא כל הנמצאים כלם מגדולם ועד קטנם כלם ראוים לכך עד הארץ שהיא הדומם הפחותה ושפלה הננה מכל הנבראים שאין למטה ממנה ממדרגתה. אפי' היא תספיק להשפיל הרשעים כי אף ממנה הם גרועים ונבזים. ונמצא שבשם ענוים רצה לכלול שם צדיקים גמורים בהפך רשעים. ועל כן כשדברו אהרן ומרים עליהם השלום על משה אדוננו ע"ה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו וגו' לומר שלא היה מופלג כל כך בתכלית השלמות. העידה התורה שתתעלה מיד על ההפך באמרה. והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו'. כלומר אין מקום להמעיט בשלמותו ולחשוב ימצא במין האנושי שלם כמוהו. כי הלא הוא ענו מכל האדם. ואם כן ממילא נמשך גם כן בהכרח שהוא יותר שלם מכל האדם ואין זולתו כמוהו. באנשים. האמנם מה שרצינו כעת להעיר אזן הוא בעניני' אשר בהם יבחן האדם היותו עניו באמת ואין לנו לזוז בזה מדברי החסיד הרב בעל חובת הלבבות ז"ל בשער ההכנעה פ"ו אשר כלל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע בחמשה דברים האחד בהתחזק כעסו על מי שמבזה אותו בין במאמר בין במעשה אם ימשול ברוחו וימחול אחר היכולת להנקם. מענוה ושפלות. יורה על ברור כניעתו. וכמה הורה על קנין המדה המעולה הזאת אדוננו דוד כשרצה אבישי למנעו מלמחול לשמעי א"ל מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו היום לי לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל. ולדעתי מעוצם הענוה התקועה בלבו רצה לבטל הטענה החזקה שטען אבישי התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'. כי מפני היות דוד ע"ה נשיא ישראל ומשוח מלך. נתחייב שמעי מיתה עכ"פ בקללו אותו כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ע"כ השיב שאין הדבר כן כי כשקלל לא קלל מלך שלא נתן למחילה כי הלא יודע אני בעצמי שכפי האמת היום הזה בלבד אני מלך על ישראל בפועל ולא קודם לכן. כי עד עכשיו לא הייתי מלך אלא בכח. ונמצא שמה שקלל קודם היום הזה הוא כאלו קלל את ההדיוט. ואם כי עתה יש לאל ידי להנקם. לא אעשה חרון אפי ואכבוש את כעסי. אשר בזה ממדת קונו ית' היה בו ברצותו להכות את מצרים במכת הברד שלח לומר לפרעה כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. שאם הדברים כפשוטן להראות את כחו בהביא לו עוד מכות אחרות. וקשה וכי עד עכשיו בשש מכות שכבר הביא עליו לא הראה לו עדין כחו. והרי אפילו מאז מכת הכנים אמרו החרטומים אצבע אלהים היא. אבל הכונה אצלי מיוסדת על דבריהם ז"ל פרק בא לו אריב"ל למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה מפני שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל ואמר גוים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר הגבור. אתו אנשי כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זו היא גבורותיו ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת היאך יכולה להתקיים בין שבעים אומות. והוא מאמרו יתב' אל פרעה כבר הייתי יכול להנקם ממך רגע א' וכליתיך עד בלתי השאיר לך שריד. אך מה שהעמדתי אותך ולא עשיתי עמך כלה באף ובחימה ובקצף גדול הוא כדי להראותך בזה כחי הגדול וגבורתי העצומה שאוכל לכבוש את הכעס וליתן לך ארך אתים. עם, היות עודך מסתולל בעמי ומשתעבד בבני כי זו היא גבורתי האמתית ואין כונתי לקבל קלוס והתפארות על ככה. אלא למען ספר שמי בכל הארץ. כי כשיסופר להם היות שמי גבור בשביל כבישת האף