בינה לעיתים חלק א קנב

מאד בהוצאת הפזור וישתדל להיות קובץ על יד. וכבר הורה זה הכתוב בדבר נבל הכרמלי אשר ספרה הנבואה

ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים. ויהי בגזוז את צאנו בכרמל ושם האיש נבל וגו'. ויש לדקדק אמרו ולו צאן וגו' למה לא אמר כמו באיוב ויהי מקנהו וגו'. ומה שאמר ויהי בגזוז את צאנו אין לו גזרה. כי לא באר כלום מה היה בגזוז את צאנו. אלא הגיד ושם האיש נבל וגו'. וזה ודאי צריך להבינו

ויראה לי בזה כי מדרך העולם בזמן הגיזה כל איש ואיש מוציא הוצאות של שמחה בהרחבה יתרה להיות אצלו קרואים אוכלים במשתה ויום טוב. הלא ראינו ביהודה ע"ה נאמר וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו. ואבשלום כשרצה לקרוא לבני המלך ולשאול הדבר מעם אביו. המתין לזמן הגיזה. וכענין זה עצמו שלח דוד ע"ה לומר לנבל שמעתי כי גוזזים לך וגו' כי על יו"ט באנו. והיא הוראה כי לעת כזאת בהיות לו גוזזים אין מקום כלל לקמצנות רק בהרוחה יתרה פתוח יפתח איש את ידו להטיב לכל

ומעתה ספרה הנבואה כי בהפוך כל זה היה באיש נבל מתחלף מאד ממדת איוב. כי הנה איוב אמת הוא שהיו מקנהו שבעת אלפי צאן וגו' כי סוף סוף מקנהו יקרא להיותו קנינו העומד בחזקתו. אך לא יאמר עליו היות מקנהו וכל צאנו לו לעצמו ליהנות הוא בלבד ממנו ולא זולתו. כי כבר העיד הוא על עצמו אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אכלה ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה. שהורה כי לא היה הוא לבדו הנהנה מממונו. אלא שגם היתומים והמוצרכים היו אוכלים ממנו לכל חפצם אבל בנבל אין מקום לומר כן כי להיות האיש גדול מאד מתנהג בגדולה מרובה בגאוה וגודל לבב מזה נמשך ענין אחר והוא ולו צאן שלשת אלפים כי לו לבדו ולעצמו דוקא היו הצאן והעזים של מקנהו ואין לזרים אתו שום תועלת ממנו. והנה לא היה כן בלבד בזמן הבלתי מורגל להתנהג בנדיבות אלא ויהי בגזוז את צאנו ירצה היה זה כן. ר"ל היות לו לבדו צאנו ולא לאחרים אפי' בגזוז את צאנו. בזמן הגיזה אשר לא ימצא בו מי שלא יהיה נדיב ושוע וזה הנבל אפי' בזמן זה לא זז מכילותו וקמצנותו. ועם היות מצאנו אח"כ שהיה לו משתה כמשתה המלך כבר פירשנו במקום אחר היה זה כן להיותו שכור עד מאד וחוץ מדעתו ולא הבין בהוצאה. ואח"כ כשנודע לו הדבר מת לבו בקרבו. וכל זה נמשך לו מהיות לו עינים רמות וחוטר גאוה באשר מדה זו באנשים שורש פורה מכשולות רבים לכל פשעיהם ולכל חטאתם כאמור. וא"כ מבואר הדבר מאד מידיעת ההפכים כי לתקן זה צריך ללכת להפכו אל קצה מדת הענוה. כי ממנה תוצאות חיים לכל מדה מעולה ומעשה טוב. ובה יתרפאו כל תחלואי ומכאובי הנפש. והוא הנרצה להם ז"ל במאמרנו

ויש לדקדק בו כי כיון שכל כונתו היא לומר היתרון שיש לנמוכי הרוח על המקריב קרבן. שהעניו נחשב לו כאלו הקריב כל הקרבנות מה שאין כן המקריב קרבן. אם כן לא הוה ליה למימר מקריב עולה שכר עולה בידו כי היות בידו שכר עולה אין זה לו חסרון. ושוה הוא בזה אל נמוכי הרוח שגם להם יש שכר עולה. אבל החלוק הוא. שאין לזה המקריב העולה. שכר המנחה ולא של שאר הקרבנות כמו שיש לעניו. וא"כ היל"ל אדם מקריב עולה אין בידו אלא שכר עולה או יש בידו שכר עולה בלבד. כי זה הוא העיקר וגם אמרו לרבותא ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת הם דברים קשי ההבנה

ונאמר כי ריב"ל עליו השלום רצה להשמיענו ארבעה חסרונות אשר יקרו למי שיכופר חטאו על ידי קרבן מה שאין כן למתקן עוותתו על ידי שפלות הרוח ודכדוכה של נפש. האחד שאצלו לא כל המקומות ולא כל הזמנים שוים כי לא יוכל להקריב קרבנות אלא בזמן הבית. וזה אמרו שבזמן שבית המקדש קיים. פרט למי שדעתו שפלה כי אין זה תלוי בזמן ולא במקום אלא נוהג בכל מקום ובכל זמן. הב' כי להשיג מבוקשו להיות לו שכר הקרבן. צריך על כל פנים שיקריב הקרבן ובזולת הקרבתו אין לו מאומה ונמצאת תקנתו תלויה בדבר חוץ ממנו. וזה הוא אדם מקריב קרבן. אבל מי שדעתו שפלה אינו צריך להקריב שום דבר חוץ ממנו להשיג מבוקשו. כי בו בעצמו הדבר, תלוי. הג' כי אפילו כשיקריב וישיג שכר בהקרבתו. הנה שכרו אתו ובידו בעוה"ז: כי הקרבן הוא להגין עליו ולהצילו מהעונש המעותד לבא עליו בעוה"ז. אבל לא יוסיף שום שכר רוחני לעוה"ב. וזה הוא יש בידו שכר עולה. ירצה שכר העולה יש לו בידו שאוחז בו. ואינו במקום שאין היד שולטת בו כההיא דמונבז. ואלו השפל רוח פשוט הוא כי על ידי ענותנותו יזכה ויחיה ויירש טובה וברכה לחיי העולם הבא. והנה כל ג' אלה שאמרם ריב"ל בבאור דבריו על המקריב. ממילא נשמע הפכם בנמוכי הרוח ולא הוצרך לפרשם. אמנם הרביעית יוצאה מכלל דבריו שהמקריב קרבן אינו משיג אלא שכר אותו הקרבן הפרטי. ולא שכר קרבן זולתו. לכך פי' חלופו במי שדעתו שפלה שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות. והוסיף עוד במעלתו כי לאשר למדונו ז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"ה. מטעם