בינה לעיתים חלק א קנא

מארץ מצרים. שכל הארבעה דברים אשר חננו ה' ביציאת מצרים כן יראנו נפלאות בארבעתם. בגלות החיל הזה האחרון. אלא שעונותינו מנעו הטוב ממנו להתעכב כ"כ ואין אנו רואים שום נס מפורסם זה כמה מאות מהשנים. ודניאל ע"ה היה אומר עד מתי קץ הפלאות והוא מאמר קשה. אך הכונה אצלי כי לפי שעבר זמן ארוך כזה מבלי נראה שום נס ופלא אשר עשה עמנו יתב' בפרסום כשנים קדמוניות על כן פערו פיהם אויבינו לומר כבר ספו תמו הפלאות שה' היה עושה עמכם ובא קצם וסופם. לבלתי עשיתם עוד לפיכך אמר כמתאונן על זה. אהה ה' אלהיכם עד מתי ימשך ויתמיד קץ זה של הפלאות כלומר מה שנראה שבא הקץ והסוף של הפלאות. למה יהיה זה כ"כ זמן. תן ברחמיך סוף וקץ לקץ הזה. והראה גדולתך בתת התחלה וראש מחדש לנפלאותיך עמנו יראו שונאינו ויבושו כי לא תמו חסדיך הראנו נפלאות כמאז ותחזינה עינינו בשובך לציון. אכי"ר: דרוש א' ליום שני של פסח חג המצות לה'

פ"ק דסוטה. א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אכל מי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל קרבנות שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנא' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה

הפלגת האזהרה אשר החמירה התורה שתתעלה באיסור החמץ וחיוב השבתתו הביאה לכל גדולי שלומי אמוני מפרשינו ע"ה להעמיק בדבר רמזיו ולהסכים כמעט כלם בדעה אחת היות מסודות כונותיה לעורר האדם אל ביטול תאוות היצר הבהמי אשר הוא ממש שאור שבעיסה כדברי חכמינו ז"ל להיותו מעורר החטאים וגרמת כל נזקי האדם על כל דבר פשע והוא החמץ הגמור. והן אמת כי המשל צודק בעצמו מההדמות אשר ליצר עם העיסה המתחמצת ע"י השאור. אך אמנם היה צריך יהיה התייחסות מה אל התעוררות זה מכבישת היצר הרע ובטולו עם המועד הזה של חג הפסח ומה ענינו אצל יציאת מצרים כי הלא בכל עת ובכל זמן תצטרך זאת האזהרה. ואם יש לה איזה צד התלות באחד מהימים טובים היה נראה שתצדק יותר ביום ראש השנה. כפי איכות מדרגתו בנקיון הנפש והרחקת פשע. והיותר מתיישב אצלי הוא כי עם היות כל אחד ואחד מהמדות המגונות כפי עצמו היא רעה עד מאד מכל מקום בטוב ההתבוננות יש רעה חולה מדה אחת מיוחדת מבין כל השאר אשר באמת תוכל להקרא אם האחרות היולדת אותן להיותה סבה ועילה לכל יתר הפחיתיות. והיא מדת הגאוה וגובה לב. כי ממנה תוצאות כל נגע וכל מחלה בנזקי הנפש. יען בהכרח מחמת גאותו ברצותו להשתרר ולהתמיד בזדונו בגאון חמדתו. יצטרך על כל פנים לשקר ולכזב וליחס לעצמו דברים אשר לא כן ולהתכבד בקלון זולתו להשפיל חברו בעיניו ולחרחר ריב ומדון תמיד עם אשר לא יסבול חרפת עלבונו. וכאלה רעות רבות וצרות ממשמשות ובאות כלם כאחד משרש נחש מדת הגאוה. והוא מאמר שהע"ה. שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפש עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און וגו'. וההרגש מבואר כי אם הם שבעה דברים למה התחיל בשש יאמר מעיקרא שבע הנה שנא ה' ומלת הנה הוא מיותר. עוד אני מדייק כי בחלוקת שש אמר שנא ה' שהוא פועל ובשבע אמר תועבת שהוא שם. ומהראוי היה להשוות המדות ויאמר שש הנה שנאת ה'. או ושבע תתעב נפשו

אמנם יאמר ישנן דברים שנואים לה'. אשר המה ממש ששה במנין להיותם כלם מדות מגונות כל אחד בפני עצמה דהיינו לשון שקר וכן ידים שופכות וכן לב חורש וגו'. אך יש מדה רעה אחת הנקראת תועבת נפשו יתב' אשר עם היותה יחידה היא קבוץ שבע פחיתיות גם יחד. וזה הוא ושבע תועבת נפשו. אותה אשר הוא תועבת נפשו היא בעצמה שבע ולא אחת דהיינו גסות הרוח וגבהות הלב הנקרא בשם תועבת ה' כל גבה לב. והוא עצמו פירש הענין באמרו עינים רמות לשון שקר. ירצה בהיות לאדם עינים רמות שהוא עצם הגאוה אשר היא תועבת ה' מזה נמשכו השש האחרות שהם לשון שקר וידים שופכות וגו' שאלו השש והיא עצמה נמצא היותם שבע באופן שתועבת ה' היא שבע על שם סופה. וכמה צדקו דבריהם ז"ל באמרם כל המתיהר נופל לגיהנם שנא' זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. ואין הכונה שמצד היוהרא בלבד כפי עצמה נופל בגיהנם. אלא שבהיותו מתיהר הנה על כל פנים יביאהו זדונו לעשות כמה וכמה עברות אחרות שלא יצוייר אצלו זולתן לקיים גבהות לבו וא"כ על יד' כלם בהכרח יפול לגיהנם וזה הוא עושה בעברת זדון ומגדולי המדות המגונות הנמשכות מהגאוה. היא הכילות וחמדת הממון כי הוא מפורסם היות בעונותינו הכבוד וההתנשאות תלוי בעושר עד שאמרו המליצים כי לכך נצמדו העושר והכבוד והגאוה מדאגתו פן יחסר לו הונו ותתמעט תפארת גדולתו יעשה משמרת למשמרת ויקפיד