בינה לעיתים חלק א יד

מהורות זה ע"י איזה התפעלות של מורא ודאגה והוא ממש מה שאמר הכתוב משמועה רעה לא יירא כשתגיע לאזניו איזו שמועה של רעה לא יירא ולא יפחד שמא יהיה על דבר נוגע אליו וזה כי נכון לבו בטוח בה' לפי שהלב שלו אינו מצטער ולא דואג על כלום אלא הוא נכון ובטוח בה' בהשקט ובבטח זה הוראה עצומה על כי תמוש רעה מביתו ולא תקרב באהלו. ובהפך זה אם לבו בקרבו המס ימס ויאחזהו רעד. הלא דבר הוא דאע"ג דאיהו לא חזי מזלו חזי וע"כ ביום הדין הזה הרחיק ה' מישראל כל מין עצבון ודאגה למען יהיו בטוחים על הנצחון ולא יהיו חוששים שמא יצאו חייבים חלילה. שלא יאמרו כאיוב

יגרתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני. אמר שהוא ירא מאד ומתפחד מכל העצבות והדאגות אשר הוא רואה בעצמו כי צר לו מאד על היותו עצב יען מצד עצבות זה אני ידעתי שלא תנקני בדיני ואצא חייב כי על כן אני עצב. שאל"כ לא הייתי עצב אלא שמח וטוב לב. כמו ישראל בר"ה להיותם בטוחים על נצחונם בלי שום מין ספק

ואמנם מאיזה צד יש להם בטחון זה ומאין ידעו נאמנה כי הוא ית' חפץ לעשות בו נסים להצדיקם עכ"פ ולזכותם בדין ולא לחייבם והיכן הודיעם היות זאת כונתו בביאור. יתבאר זה במה שנא' כי עם היות דרך ישרה לפני איש לבלתי נטות ימין ושמאל מקום שלמותו והוא בשיתו שומו תמיד לנגד עיניו יום הדין הגדול ולא ישכח המשפט האלהי אשר בכל שעה ובכל רגע הוא מעותד להיות מבוקש ונדרש על כך לתת חשבון מכל מפעליו ובזה ישתדל להמצא מוכן ומזומן להשיב שואלו דבר באופן שבהשפטו יצא צדיק. מ"מ לא רבים יחכמו לירד להסתכלות זה כי התעלמות יום המות אשר לא ידע האדם עתו גורם התרשלות בחשבו עוד היום גדול ולכל זמן לתקן המעוות לבנות ולנטוע וכיוצא ובני עליה מועטים הם אשר קיימו ספיר גזירתם ז"ל שוב יום א' לפני מיתתך שוב היום שמא תמות למחר. אשר על כיוצא באלו אמר לדעתי המשורר ע"ה

אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. אמר כי מאושרים הם באושר האמתי אותם אשר הם תמיד שומרים מצפים ומחכים המשפט האלהי בכל שעה ובכל רגע שיחשבו שמא עתה יזמינם השופט כל הארץ ב"ה לבא למשפט לפניו וע"כ הוא עושה צדקה דברים המצודקים של יושר וכשרות המעשה בכל עת ובצדקתו יחזיק ולא ירפה בהתמדה. למען יהיה תמיד מזומן אל המשפט אשר שומר ומצפה ולא ימתין ליום מחר. אכן רוב ההמון אינם מעמיקים בזאת ההשערה וזכרונם לא בא לפניהם ויום המות נשכח מהם כאלו לא יהיה ולא יבא אלא לזמן מסויים כפי חפצם ורצונם

ואז"ל בפרק במה מדליקין דרש רבה בר רב שילא מ"ד כי אין חרצובות למותם ובריא אולם אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרידין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להם כאולם והיינו דאמר רבה מ"ד זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה. ופירש"י ז"ל חרדים ועצבים נוטריקון דחרצובות. כאולם שפתחו פתוח ורחב. זה דרכם כסל למו כלומר יודעים הם שזה דרכם. דהיינו קבורה. אבל כסל למו כליותיהם מחופים בחלבים מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחוה והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם את העתיד לבא לנפש אחרי אבדם בפיהם ירצו סלה ויספרו תמיד ואעפ"כ אינם חוזרים ע"כ. ומה שפי' ז"ל על כסל למו נראה דחוק בלשון המאמר ויש להם חלב

ולי אפשר לדייק מאי לא דיין וכו'. כאל היות לבו בריא כאולם. הוא דבר נוסף ורבותא לגבי שאינם חרדים ועצבים. וכפי הנראה היינו הא כי מי שאינו חרד ועצב הרי לבו בריא כאולם. ולמה תלה הדבר אל היום היל"ל שאינם חרידים ועצבים מהמיתה עצמה. אמנם נודע כי פחד וחרדה ומורא ומגור וכיוצא בהם כלם שמות נרדפים כמו מי ירא וחרד שכמעט ענין אחד להם. והעצב והצער וכיוצא בהם ענין אחד. והוא מבואר שלא יפול שם מורא או פחד על מה שהוא מוכרח עכ"פ שיהי' ואינו תחת האפשרי בלתי היותו. כאלו תאמר המהלך בדרך יחידי עם דמדומי חמה סמוך לשקיעתה ורב ממנו הדרך. לא יתכן לומר שהוא מתיירא וחרד שיבא הלילה. שהרי הלילה עכ"פ יבא. אבל יצדק לומר שהוא מצטער ונעצב על ביאת הלילה כי היה חפץ שלא יבא כ"כ מהרה. אולם המגור והמורא והחרדה נאמרו על הדבר האפשר להיות ושלא להיות. כי הגנב ירא מענשו לפי שהוא באפשרות שיבא לידי עונש וגם אפשר שינצל ממנו וכן גבי שאיל נאמר ויירא ויחרד לבו מאד. והנה במות יש שתי בחינות. הא' הוא המיתה עצמה. והב' זמנה. ופשוט הוא כי במות עצמו אין מקום לומר שהאדם ירא וחרד שמא ימות. כי בריא לו שלא יוכל להמלט ממנו. אבל מה שיאמר בו הוא הצער שהוא מתפעל בהסתכלו שעל כרחו צריך שימות. ואצל זמן המיתה הוא להיפך שאין כאן יום ידוע בודאי מתי ימות ולכך שייך לומר בו שהוא מתירא וחרד ומתפחד שמא ימות היום או למחר שכבר אפשר שלא יהיה כן אלא ביום אחר. והגיע מצדקות השלם כי עם היות יום המיתה מסופק ואפשרי.