בינה לעיתים חלק א קמה

אמצעיות וכלים כדברי מהרי"א ז"ל. או שיצא המשחית לנגוף במכת מגפה לשאר המצריים זולת הבכורות שהיתה מכתם ומיתתם נגוף ע"י הקב"ה עצמו כאשר פירשו אחרים. כי הנה לא נוכל להתעלם מפשטי הכתובים שההגנה וההצלה לבתי ישראל היתה על ידו יתברך ממש כאמרו ופסחתי עליכם ומשה באר יותר ולא יתן המשחית וגו'. אשר נראה בבאור כי הוא יתב' עצמו הוא המונע ומעכב את המשחית מהכנס אל בית הישראלי לנגוף וא"כ למה יצטרך לאות הדם על כך. כבר יוכל לידע להיות מונע פסוח ומלט מבלי שום אות. ודברי המפרשים ז"ל יעויינו בספריהם

ואשר אני אחזה לי בזה הוא במה שנדייק כי הוא יתברך כשצוה מצוה זאת באר כמה פרטים ודקדוקים הצריכים לה בענין אכילת הקרבן. ומרע"ה כשקרא לזקני ישראל לא אמר להם כלום מזה. אלא ג' פרטים השייכים קודם האכילה הא' היא הלקיחה שאמר משכו וקחו לכם צאן. הב' השחיטה כאמרו ושחטו הפסח. הג' נתינת הדם על המשקוף והמזוזות שאמר ולקחת' אגודת אזוב וגו' והזהיר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מה הוא המכוון באזהרה זו ומלת ואתם לבלי צורך אמנם י"ל במה שנפרש משנתנו אשר הגדילו תושיה גדולי מפרשים ע"ה בכונת אותם הג' חלוקים פסח מצה ומרור למה לא יצא ידי חובתו מי שלא אמרן בפסח. ואני בעניי אבחר דרכי בהבנתה כאשר נעורר בהם כי אחר היות הפסח והמצה רומזים אל ההצלה והגאולה שהיו בסוף והמרור אל מרירת חייהם שהיה בתחלה למה הפך ר"ג הסדר ושם המרור וטעמו באחרונה והיה ראוי להיות קודם לאחרות ונאמר כי אשר נתבונן בעצמות נס זה של יציאת מצרים נמצא היותו נקרא גדול כ"כ מצד ג' דברים אשר היו גורמים קושי ועכוב היציאה. הא' מעוט זכור ישראל אשר היו אז חסרי השלמות מבלי היות להם שום מדה טובה מהמעולות וכבר יורה על זה מה שאמר הכתוב

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'. ויש להרגיש כי ב' בסבלותם אינה נוחה. והיה ראוי לומר וירא סבלותם או את סבלותם כמו וירא את ענינו ואת עמלנו. וכפל וירא וירא גם אמרו מאחיו הוא לבלי צורך כי נודע הוא שאיש עברי היא מאחיו וכבר אמר ויצא אל אחיו וכן ויפן כה וכה וירא כי אין איש. נודע כמה נדחקו בהבנתו. ויראה כי בא הכתוב לומר שלימות משה. כמה הבדל היה במעלות מדותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה שהתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח ההשכל והידיעה כי יצא מכלל קטן אשר לא יחפוץ בתבונה אז יצא אל אחיו ללמוד מהם ולצאת בעקבותיהם. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלמות המדות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך אדרבא ראה בסבלותם לא שראה ממש הסבלות ההם אלא היה מסתכל ומביט בענין הסבלות וחוקר בהן בינו לבינו על מה עשה ה' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים. ועודנו מתבודד על זה ראה מעשה שממנו ידע ההפך ממה שחשב משלמותם כי איש מצרי היה מכה איש עברי בעול מפורסם ואלו היו המצרי והעברי שניהם לבדם אין רואה. החריש משה מלהאשים את ישראל שלא נהפכו אל האויב כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן כי המצרי הכה את העברי מאחיו מבין אחיו של העברי שהיה בתוכם ומידם לקחהו והכהו וחשב מרע"ה יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות ועל כן ויפן כה וכה בכל סביבות העברים אשר היו שם עומדים על מצפה לראות היאך יתקוממו נגד המצרים וראה כי אין איש לא היה ביניהם שום גבר בגוברין ואין שם על לב לעשות פעל מעולה עד שקם הוא כי רוח ה' נוססה בו והכה את המצרי. ובלי ספק היה נבוך בדעתו איך נמצא חסרון כזו באומה מעולה כזו לבלתי התפעל מעול מפורסם כמוהו

ואולי חשב שהוא ממורך לבב מחמת כובד השעבוד לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועול גמור ולפיכך יצא ביום השני עוד לראות אם יתגלה לו יותר איזה דבר בזה וכשראה מריבת העברים זה עם זה ושאמר לו כאשר הרגת את המצרי. כאלו נראה רע בעיניו הריגת המצרי אז אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי הסבה למה לא היה מי שיקנה באותו העול שאינו מפני מורך הלב וכובד השעבוד שהרי לבם כלב הארי להלחם יחד. ומה גם כפי עזותם בתשובתם אלא ודאי הוא טבע מוטבע בהם במעוט השקפתם במה שהוא שלמות המעלה ולא ירגישו במה שהוא בלי צדק ואינם מתקוממים ליישר העקוב. וא"כ זה היה סבה ראשונה לגרום עכוב גאולתם. השנית כי לא בלבד היו חסרי השלמות ממדות מעולות אלא היו ג"כ שטופים בפחיתיות ומלאים גלולים וטנופי עונות עצומים וחמור שבכלם עכו"ם כדבריהם ז"ל גוי מקרב גוי וכו'. והג' מצד הזמן המוגבל שלא הגיעה השעה של ד' מאות שנה כי היו רד"ו בלבד כנודע ואיך יצאו קודם הזמן הנגזר. והנה כל אלו הזכירום זכרונו לברכה במדרש חזית על פסוק קול דודי הנה זה בא במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן כאשר הוא מבואר שם. באופן ששלשתם בלי ספק היו מעכבים הגאולה. לולא רחמיו ית' אשר הפליא חסדו לבלתי השגיח בשום