בינה לעיתים חלק א קמג

וכאשר נתבונן בכתובים היכן הוא רמוז הברד אשר יהיה לעתיד לבא לא מצאנוהו אלא בימי גוג ומגוג. וזה ודאי אינו בארץ מצרים לבדה אלא ביתר מקומות העולם על כרחנו מה שאמר הכתוב שלא היה כמוהו השולל הוייתו לשעבר הוא במקום עצמו שרומז שיהיה לעתיד. מדלא קאמר ולא יהיה

מעתה כיון שלעתיד לא מצינו שיהיה אלא בעולם בכללו מלבד מצרים דהיינו בגוג ומגוג א"כ בהכרח מה שאמר הכתוב לא היה כמוהו אינו מיוחד במצרים לבד וצריך שתהיה השלילה כללית שלא היה כמוהו בעולם. כי לפי זה יבא על נכון הדיוק אבל לעתיד יהיה כמוהו בעולם דהיינו במלחמת גוג. והשתא מאי דקאמר הכתוב במצרים צריכים אנו לומר דלא קאי אלא היה כמוהו דסמיך ליה אלא אהנני ממטיר כעת מחר כאלו יאמר הנני ממטיר כעת מחר במצרים ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו. ומקראות הרבה יש כיוצא באלו. כמו בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי. וכן באו מצרימה לשבור אל יוסף. ואמרו למן היום הוסדה. יחזור אל הברד שמיום הוסד הברד בעולם עד עתה לא נהיה כמוהו ע"ד רוח גדולה וחזק. ודחקתי עצמי לקיים דברי חז"ל כי הם צריכים באור

והתנאי הג' הוא המשך אותו האפשרי המחודש והתמדתו כענין הברכות והקללות שאלו היו פעם או פעמים היו תולים במקרה. מה שא"א בהתמדה כענין אם תלכו עמי קרי ויספתי וגו'. וכל אלו נמצאו בנסי מצרים כאשר הוא מבואר. ועל כן בא זכרונם תמיד להורות על הכרת יכלתו יתברך בדרך פלא וכל כחותינו מאפס ותהו נחשבו. וזאת נחמתנו בענינו בגלות החל הזה כי עשה יעשה עמנו נפלאות כאשר בראשונה להשיבנו לקדמותנו כחתימת דברי המגיד אשר פתחנו בם. ויש להתבונן מה התקשרות יש להתחיל הא לחמא עניא עם אמרו כל דכפין וכו' וכן במה שסיים השתא הכא וכו'. ונאמר בזה כי עיקר החסד הנעשה עם העני הוא מה שישתף עם הצדקה עצמה דברים טובים דברים נחומים להשיב את נפשו העגומה לבלתי יצטער על בואו לידי מדה זו שיצטרך לבריות כמאמר המשורר ע"ה. טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. כי דבר טוב וישר היא בעיני האלהים היות האיש חונן דלים ומלוה לעני בשעת דחקו אך ישמור בזה תנאי עצמי ועיקרי שיכלכל דבריו במשפט שידבר לו דברים מסודרים בהשכלה בצדק ובמשפט לדבר על לבו. וכ"ש בהיותו מאכילו משלו אשר רבתה בזה הבושה והכלימה כמאן דאכיל דלאו דיליה ונודע מאמרם ז"ל על המצפה לשלחן אחרים. כי ע"כ נתחכם יוסף ע"ה עם אחיו באמרו. אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם כי לפי שהבטיחם לכלכל ולהאכילם משלו באופן שהם מצפים לשלחן אחרים. נחמם ודבר על לבם על ענין זה שלא יתעצבו בכך. כי לא יחשבו אלא כאוכלים משל עצמם. והיא כונת המגיד ע"ה כי להיות מצוה גדולה בלילה הזה להזמין העניים והמוצרכים לאכול על שולחנו. הסדיר תחלה להסיר צער לבם על ככה שלא ידאגו העניים. וע"כ הקדים לומר אל תעצבו בעניותכם כי הלא מימי קדם אבותינו הראשונים אכלו בעוני במרירות לבם כזה במצרים מעוני ומרוב עבודה ולכן גם אתם עתה כל דכפין ייתי וייכול וגו' מבלי שום בשת וחרפה כי כלנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו בזה. ותהי זאת נחמתכם כי עם היותכם עתה כאן אוכלים על שלחני יגדיל חסדי הוא יתברך שלשנה הבאה תזכו להיות בירושלים בני חורין. ומלאים כל טוב ולא תרעבו ולא תצמאו ותאכלו בשובה ונחת: דרוש שלישי לשבת הגדול

בפרק ערבי פסחים. ר"ג היה אומר כל שלא אומר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים

דברים שאין השכל סובלן להבינם כפשוטן ושטחיותן. הן הנאמרים באבינו הראשון

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן כי עם שנקיים ונניח שגבר כח החטא לסלק ממנו החכמה העליונה אשר היתה מושפעת בו מתחלת בריאתו להיותו יציר כפיו של הקב"ה. מ"מ לא יצוייר ישאר כ"כ נעדר השכל והתבונה שיחשוב בדעתו יוכל להסתר ולהחבא מפניו כי מי פתי יסכל ידיעת ההשגחה האלהיית הפרטית בכל מקום. והנביא ירמיה ע"ה צוח בשמו יתברך

אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. אני משער בפי' הפ' בטעם כפל נאם ה' כי רצה להפליג בהמנעות מחשבה זאת ולהעריכה אל בלתי אפשרות אחר שהוא נמנע בחקו יתברך והוא כי להייתה רחוק הרחקה גמורה מכל מין גשמות וחמריות לא יתואר בשיתקומם בשום מקום כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם