בינה לעיתים חלק א קמב

המזבח מזבח מזבח כה אמר ה' וכתוב שם

ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ושפך הדשן. ויהי כשמוע המלך את דבר איש האלהים קרא וגו'. כי עם היות מדרך הבנינים שיבקשו כדברי הרמב"ם ז"ל שם. מ"מ היה המופת ביאר הדבר בעת ובעונה ממש שאמר הנביא ולנו בזה מהדקדוק כי ירבעם עם כל רוע מדותיו. לא מהסכלים חסרי הדעת היה. ואיך נסכל עשה במהירות ובבהלה לכעוס ולגזור על תפיסת הנביא. ולא המתין מעט קט לראות היאמנו דבריו ואם יתקיימו. כי הוא לא לימים רבים נבא ולא לעתות רחוקות אלא לההיא שעתא. וא"כ ימתין לשעה קלה. ואם לא יתקיים המופת אז יתפסהו. ואם יראה קיום דבריו. מה פשעו מה חטאתו של הנביא הבא בשליחותו יתב'

ויראה לי שיובן זה כשנדקדק אמרו כשמוע המלך את דברי איש האלהים אשר דבר על המזבח וכו'. כי למה הוצרך לומר אשר דבר על המזבח. והיה מספיק כשמוע המלך את דברי איש האלהים. אמנם הכונה היא. כי המלך מצא עילה מתוך דברי הנביא עצמו לתפוש עליו מצד מעוט חלקו כבוד למלכות אף שתהיה נבואתו אמת והוא כי רז"ל דרשו על אמרו ועצמות אדם ישרפו עליך. שהדברים נאמרים על ירבעם עצמו. אלא שמפני כבוד המלכות כנה ולא הזכירו בפירוש. וירבעם שהיה חכם. הבין תוכיות הענין. וראה כי ברצות הנביא לפרסם נבואתו ולעשות שליחותו ית' היה מן הראוי ידבר עם המלך עצמו הדברים האלה ויאמר לו מה שיארע במזבח והמופת אשר ינתן עליו. כאילו הוא שלוח אל המלך ממנו ית'. אבל לא כן עשה ולא דבר עם המלך מאומה. אלא הסב פני דבורו עם המזבח עצמו ואליו דבר ואמר לו לנכח. מזבח מזבח כה אמר ה' וגו' וזבח עליך וגו'. והורה בזה שאינו מחשיב את המלך לכלום. ושאינו כדאי וראוי לשידבר עמו שליחות ה' כי יותר הגון הוא שידבר עם הדומם והמזבח עץ. וע"ז חרה לו. כ"א הוא יתברך רצה לחלוק כבוד למלכות באמרו עצמות אדם וגו' כאמור. אך הנביא עצמו זלזל בו לקרא הדברים למזבח עצמו ולא למלך. וזה הוא שאמר כשמוע המלך את דברי איש האלהים קרא על המזבח וגו'. כי כששמע שהיתה הקריאה על המזבח כמדבר עם העצים והאבנים. ולא חש לדבר אל המלך. לזה דנו כמתחייב במלכות וצוה לתפשו. והכתוב מעיד כי המופת היה מאמר המופת ודבורו בשם ה'. וזהו ונתן ביום ההוא מופת לאמר זה המופת אשר דבר ה'. שאומר זה המופת אשר דבר ה' הלא הוא עצמות המופת

התנאי השני הוא זרות אותו האפשר וחזקו על הדרך הנאמר בארבה לפניו לא היה כן וכו'. וכן בברד. ומה גם בהתייחד הדבר לעם נרמז לו מקום מיוחד מזולתו כענין וממקנה בני ישראל לא מת אחד וגו' רק בארץ גושן וגו'. כל זה הוא מנפלאות אותו האפשר ומזרותו. וראינו במכת הברד אמר עליה הוא יתב'. בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו'. וראוי להתבונן מה טעם יתייחס בה כללות כל המגפות מה שלא נאמר בשום אחת מאחרות ועל מה שכתב רש"י ז"ל למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה ככל המכות כתב הרא"ם ז"ל לא ידעתי מאן דכר שמה של מכות בכורות כאן והביא משם ר"ת מאורלינ"ש ז"ל שהיא מכת הברד ונקראת כך ע"ש שלא היתה אלא בדברים האביבים וכו'

והוא דבר זר אצלי כי השחתת המכה הזאת היתה גדולה מאד. כי הברד הכה מאדם עד בהמה וכל עשב השדה ואת כל עץ השדה שבר ושלא תקרא שקולה ככל המכות. על כל אלה בשביל הדברים האביבים אשר בא פרטם בפשתה ושעורה שהם בלי ספק דבר מועט לגבי כל האילנות והעשבים והב"ח אין ספק לא יסבלהו הדעת. והנה הסברה נותנת שלא אמר רש"י ז"ל מסברתו ענין כזה אלא איזה מדרש הוא. ולא הראה לנו מהרא"ם ז"ל מקומו. וע"פ פשט הכתיב היה אפשר לומר כי הוא מבואר שכל מין מכה בין מעפוש בין מהתחדשות איזו בריה לא תתהוה אלא מהתגברות איזה מין מהאיכיות קור וחום יובש ולחות. כי על צד הפלא יעצים הוא יתברך מה שיראה בעיני חכמתו מן האיכיות האלה עד שיגרום מכה מה וחוץ מאלו לא נמצאת שום מכה. והנה למכת הברד אשר היתה אש מתלקחת בתוך הברד שם נמצאו ושם היו ארבע איכיות אלו בקצה האחרון. כי בברד שהוא מים נקפים יש תכלית הקרירות והלחות ובאש יש עוצם החום והיובש ע"כ אמר יתברך כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו' שכל המכות והמגפות אשר פעם היותם מתגבורת איכות אחד ופעם מחמת תגבורת זולתו. עתה זאת הפעם יוכללו כלם יחד מפני הרכבתן וע"ז נתעוררו ז"ל בש"ר פי"ב באמרם אשר לא היה כמוהו במצרים לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים. אינו אומר ולא יהיה כמו שאומר במכת בכורות וכמוהו לא תוסיף אשר לא היה כמוהו כלומר לשעבר לא היה אבל עתיד להיות להבא אימתי בימי גוג ומגוג הה"ד אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה וכן הוא אומר וגשם שוטף ואבני אלגביש

והתמיהא מבוארת אם הכתוב אומר בפי' שלא היה כמוהו במצרים איך רצו ז"ל להעמיס שלא היה בעולם. ויראה בעיני כי סוף דברי המאמר הוא מה שהכריחם לומר מה שאמרו ברישא כי כיון שלא אמר ולא יהיה כמו במכת בכורות צריכים אנו לומר שלעתיד יהיה כמוהו