בינה לעיתים חלק א יג

ז"ל לא רצה בגירסת ספרינו שהמאמר הוא על הפסוק מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים אלא כתב הגי' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. דמהאי קרא דייק בדברים רבה פ"ב הא דאמר התם כשמתכנסים מ"ה לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה וכו'. ואי משום הא יש ליישב דאה"נ דהתם בד"ר דריש קרא דאלהים קרובים אליו לפי דרשתו. אבל הכא קאמרי בענין זה בסוף המאמר מ"ט כביכול אינו משפט לאלהי יעקב משום דאינו חוק לישראל. דאלמא ענין של קביעות יום הדין הוא ע"פ דברי ישראל. נסמך על פ' חק לישראל הוא. והיינו כעין קרא דאשר לו חוקים ומשפטים שירצה לפי זה שהחוקים והמשפטים לשישב ה' למשפט הוא מסור לישראל ובידם ואם אפשר לקיים גירסת הספרים ושלא למחקם נכון הדבר כאזהרת ר"ת ז"ל. ויש לי מהדיוק בשאמר דהא אצל הנוהג שבעולם אמר שתי חלוקות שהם שחרות המלבוש והעטיפה וגדול השער. ובישראל מוסיף עוד חלוקה שלישית והיא השמחה באכילה ושתיה. וא"כ גבי הנוהג שבעולם היל"ל ג"כ והם עצבים לא אוכלים ולא שותים. ואפשר לומר כי בענין היות האדם נדון על איזה דבר יש ג' בחינות ראויות לשית לב עליהן

הבחינה הא' היא חוץ ממנו מפאת האחרים אשר ידעו או ישמעו גזר דינו שאם יזכה לכבוד יחשב לו כי יחזיקוהו לאיש ישר ונקי. ואם יתחייב נגע וקלון ימצא כי תגלה חרפתו בקהל להחזיקו לאיש און ורע מעללים: והב' למה שנוגע בעצמו שאם יצא זכאי ינצל מהנזק שהיה יכול לבא עליו בגופו או בהפסד ממונו כפי חלוף הענין אשר עליו דנין אותו. ואם יצא חייב אוי לו כי כלתה אליו הרעה להיות נזוק או בגופו או בממונו

והג' היא יותר פנימית ועצמית למה שיש בינו למקום. כי אם הוא זכאי או זך הוא בלי פשע ונקה האיש מעון אך אם הוא חייב אשום אשם לה'. יתראה הנפש ההיא עונה בה. ועתה אמר כי בנוהג שבעולם מדרך האדם ההמוני אשר לא יחיה אלא דרך האנושית ואת העולם נתן בלבו בלבד. כי בהיות לו דין לא יביט אלא אל שתי הבחינות הראשונות ומהן יעשה עיקר כי מפני פחדו ממה שישיגהו מהבושה אם יצא חייב. ע"כ הוא לובש שחורים שהיא הוראה חיצונה חוץ ממנו שהבגדים החשובים אות על הכבוד והפחותים על ההפך. ועוד יתפעל מהבחינה השנית הנוגעת לעצמו מהיזק גופו אם יתייסר או יפסיד ממונו ועי"ז יגדיל שערו שהוא כעין אבלות הוראה על מרירות לבו. אך לא יעלה על זכרונו כלל מה שהוא העיקר על סרחונו לפני המקום ב"ה כי לא יחשוב זה לכלום ולא יעשה שום הוראה על ככה. אמנם העם הנבחר ישראל קדושים ישימו לראש פינה הבחינה הזאת השלישית ויורו בטחון גדול על חסדו יתברך שיעשה עמהם גם הנצחו והכפרה. ולא בלבד ילבשו לבנים על הנוגע לכבוד. וגם יגלחו שערם על אשר לא יוזקו כלל בגוף וממון. אבל גם יאכלו וישתו וישישו בשמחה שישמחו השמחה האמתית על היותם מנוקים מעון לפניו ית' כי הם בטוחים יצא דינם לזכותם ויוצדקו בהשפטם. והוא מאמר מרע"ה כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. מי הוא הגוי אשר הוא בטוח ונכון לבו היות החוקים והמשפטים אשר יעשה הוא יתברך בקומו למשפט מכוונים לו להנאתו ולטובתו לזכות ולא לחובה כי כן הם יודעים נאמנה היות חפצו יתברך. והמשורר ע"ה קיים כל זה באמרו. ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. כי הצרים והאויבים שלו היו אומרים לא תהיה לו תשועה מצדו ית' יען בהשפטו יצא רשע ויהיה חייב בדינו והוא ע"ה משיב כי אדרבה הוא בוטח בחסדו ית' ויודע נאמנה יזכהו בדינו ויהיה לו נצחון עד שלא יהיה לו שום צער ודאגה. אבל ישמח על כל שלשת הדברים האמורים כי על כל הנוגע לעצמו אמר אתה ה' מגן בעדי ולא יגע בי רעה. ועל הנוגע אל קלון הבריות כבודי. ועל הדבר העיקר והראשיי מצד היותו נקי לפניו יתברך שזה דבר נוגע אל הנפש ומרים ראשי. אתה נותן רוממות אל מה שהוא אצלי ראש וראשון לכל הדברים האחרים. כמו שאמרנו היות זה נשכח מלב הכת ההמוני. וא"כ רצה הוא יתב' יפרסמו ישראל הבטחון הזה מנצחונם ע"י הוראת שמחה יתירה כמי שאין לו שום ספק על הדבר. כי כבר ידוע היות הלב באדם כעין נביא נאמן ואמתי להודיע ולהגיד לו מה שיקרהו מן הטוב או הפכו. כי אם חרד וירא או מתעצב הוא הוראה איזה רע לו צרה מעותדת לבא עליו. ואם הוא שמח ועלז הרי כמבשרת בשורות טובות ע"ד מה שאני מפ' מאמר הלל ע"ה כששמע קול צוחה בעיר שאמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. כאשר הובא בברכות. וכבר צווחו עליה קמאי ז"ל איך היה משתבח על זה כאלו היה נשען על רובי זכיותיו שלא יתנו המשחית לבא אל ביתו ואין זה מענותנותו של הלל הזקן ע"ה. והם ז"ל פירשו שהוא מצד מדת הסבלנות שהנהיג את בני ביתו כמוהו לבלתי הרים קול על היסורין אלא לקבלם בסבר פנים יפות. ועם שהענין עצמו אמתי ונכון. לא ידעתי איך יצדק עליו על נכון פסוק משמועה רעה לא יירא וגו'. אבל אני אומר כי נתכוין למה שאמרנו שכששמע קול הצוחה לא הרגיש בעצמי שום התפעלות מעצבון או מורך לבב רק היה נח ושקט ושאנן. מזה נתאמת לו שזה ודאי אינו בתוך ביתו שאלו היה כן לא יבצר לבו