בינה לעיתים חלק א קלו

בו מלקיחת פסח מצרים כדבריהם ז"ל. והן אמת כי היום אשר בו נעשים נפלאים ונסים ראוי להקרא גדול: והיום המקווה לפדיון נפשנו בגלותנו זה יוכיח שנאמר עליו. הנה אנכי שולח את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וראוי לנו לדעת מה הכוונה בהשבת הלב הזה. ונראה כי העצומה שבנפלאות היום ההוא המקווה. תהיה ההכרה הכוללת לכל בני העולם באלהותו יתברך וידיעת העכו"ם הבלי עצביהם וכי שקר נחלו אבותם וכאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם א'. והנה גרמו עונותינו בטלטולי הגלות להוציא מן הכלל רבים מבני עמנו ונשקעו בטומאה בידי לא יוכלו קום וצאת מתוך ההפכה מפני חמת המציק. האמנם לא גברה השכחה לחלוטין בכלם כי קצתם ידעו את קונם ובלבם תקוע אהבתו ויראתו אך לא עצרו כח ולא יכלו דבר איש אל אחיו. עד שלפעמים אב לבנים לא יודיע מה שבלבו בענין אמונת האלהות. מדאגה מדבר שמא ישמע החוצה ונמצא מתחייב בנפשו. וכיוצא בזה לפעמים נפש הבן יודע מאד מי אדון לנו ואביו ואמו לא ידעו מאומה. על כן למען שארית ישראל לא יעשו כמעשה יתר העכו"ם לבא לכלל ידיעת הסבה האמתית יתב' ביום הידוע הכללי. לפיכך מקדים להם שליחות אליהו זכור לטוב. ללמדם ולהדריכם אל האמת. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה יהיה קודם בא יום הגדול וגו' הכולל לכל האומות. וזה כל פריו של הנביא ע"ה. כי ישיב לב האבות על הבנים שהבנים אשר אין להם לבב כאביהם. כי לב האבות הכיר לב אביו שבשמים והם לא הכירוהו כי נשכח מהם. ישיבהו על בניהם להיות לבם כלב אבותם. וגם לב הבנים. היודע אמתת מציאותו ית' שנעלם מלב האבות ישיבהו אל האבות עד שכלם מקטנם ועד גדולם ידעו את ה' כנפש האב וכנפש הבן. קודם היום הכולל. ואח"כ יבא היום הגדול שכל האומות יראו את ישראל מאמינים בני מאמינים ומהם ילמדו כל העולם. באופן שלסבת התפרסם שם ה' והתפרסם יכלתו. כי זה הוא יום ה'. ר"ל יום המתייחס ונוגע אליו יתברך לפיכך נקרא גדול. ובהיות המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ארון ה'. מצינו שאמרה לו מיכל

מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום כהגלות נגלות אחד הרקים. והשיב ע"ה לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות וגו'. ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך נראה שהיל"ל מה נכבד מלך ישראל היום. על כן אני אומר כי לפי שבהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים. הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעל הנעשה בו כאלו תאמר יום הכפור הכולל יקרא יום אדיר בימי שנה לקדושתו אשר בו הוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים וכן כיוצא בזה. לכן מיכל כמתלוצצת אמרה למלך. הנה באמת כמה וכמה נמצא היות יקר ונכבד היום הזה שישאר זכרונו רשום לדורות ליום נכבד. בעבור הפעולות הנכבדות הנעשות בו. ואמרה מלך ישראל הוא שמדברת עמו ואמרה לו. אתה מלך ישראל ראה גם ראה. כמה נתכבד זה היום מכל הימים. שהרי זכה שנגלה היום לעיני אמהות עבדיו וגו' וכאלו רצתה לומר להפך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לכבוד יחשב לו. ונמצא א"כ גם בעניננו בשבת זה שהיה פרסום יכלתו יתב' עצום מאד בלקיחת ישראל אלהיהם של מצרים לעיניהם ויאסרוהו בעבותים. ואחרי כן יגררוהו בקרקע יקשרוהו בכרעי מטתם וכו' ראוי גם הוא להקרא גדול. ועם היות נס זה היה אז בי' לחדש שאירע באותו הזמן להיות בשבת. וא"כ היו לנו לעשות זכר לזה הנס ביום יו"ד לחדש כיתר הימים הנזכרים ונעשים יבא באיזה יום שיהיה מימי השבוע ולא לעשותו ביום השבת אשר ברוב שנים אינו בי' לחדש. כבר תירצו האחרונים ז"ל כי היה זה כן לפי שזכות שמירת יום השבת. הוא מה שהגין עליה שלא נתנם טרף לשניהם של אויביהם ולי אפשר בתת טעם להקדמת ה' ימים אלו לנטילת השה ודברי ר' מתיה בן חרש ידועים. ונראה לי למה שעיקר כונת נס זה היתה להורות ולפרסם טעות המצריים בעבודת יראתם לככבים ולמזלות ובפרט למזל טלה והיה השה שם כולל לטלה וגדי כאמרו שה כשבים ושה עזים. וא"כ ממילא נשמע כי שני המזלות אשר בשמים טלה וגדי שניהם היו נעבדים להדמות ועל שניהם באה מצות קרבן פסח מן הכבשים או מן העזים תקחו. לכן רצה הש"י להורות הכנעתו והשפלתו ביום ממשלתו ורום מעלתו הוא יום השבת שמזלו גדי וטלה. שעם היותו שולט באותו היום בהיות נוסף עליו כח ככב שבתי. עכ"ז צר כחו ונפל שדוד לפני בני ישראל ובידם יקחוהו ויאסרוהו עד לטבח יובל. וא"כ באיזה יום אחר שאינו משליטת המזל. לא היה הנס כ"כ גדול. ואם תשאל לפי זה. תהיה א"כ הלקיחה ביום ג' שמזלו טלה. התשובה מבוארת. כי דבר פשוט הוא שלקיחת זו. היא מכוונת לעצמה שאינה לתכלית השחיטה. כי לזה היה מספיק יום אחד. אלא לקיחת עבודתם וקשירתו וכו' הוא ענין בפני עצמו ואלו היה הוא ית' מצוה יקחוהו ביום ג' שהוא יום אחד קודם י"ד שישחט בו לא היה נראה היות הענין מכוון אל תכלית הלקיחה עצמה. אלא שהיא הכנה לשחיטה הבאה ביום האחר ולבקור המומין וכיוצא באופן שלפי הטעם האמור היה צ"ל הלקיחה