בינה לעיתים חלק א קלד

בין רב חסדא בין רב פפא אמרי האי מאן דאפשר וכו' דהיינו מי שאפשר לו שלא יעשה לו שום נזק אז יאכל פת שעורים וישתה שכר כדי שלא יתענג ויתעדן. וממילא משמע שאם אי אפשר לו דהיינו ממש בדאיכא השחתת גופו אז יאכל פת חטין וישתה יין. ואפשר לומר דאיכא תרי גווני אפשר בענין האכילה והשתיה הא' מה שהוא מפאת הבריאות וסכנת החולי. והב' מצד תפנוק או איסטניסות כי יש קצת מאכלים שנפשו של אדם קצה בהם ותתעבם ולא תוכל לאכלם וע"ז אמרו רב חסדא ורב פפא כי מי שאפשר לו לאכול פת שעורים ולשתות שכר שיש לו נפש יפה ואינה קצה בהם כדרך קצת מבני אדם אשר לא יוכלו שאתם ועם כל זה לא יסתפקו בהם אלא כדי להרבות תענוגיהם ירצו לאכלו פת חטים ולשתות יין עוברים בבל תשחית אבל ודאי אם לא יוכל בהם כי תתעב נפשו פשיטא שיאכל וישתה מה שיוכל ולא ימות ברעב ובצמא. וכההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה מעשה באנשי גליל שלקחו לעני אחד בן טובים בצפורי ליטרא בשר בכל יום ומסקינן דהוה משל עופות או כפר קטן ובכל יום היו מפסידים חיותא אמטולתיה. ואמרינן תו ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמ' א"ל במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמו בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת. אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבא אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. ואיכא למידק כיון דממעשה דאנשי גליל מוכח דצריך להאכילו כפי הרגלו. אפילו ליטרא עופות בכל יום או להפסיד חיותא ולא חיישינן לומר דלא איבעיא ליה לפנוקי נפשיה והיינו משום דאסמכינן האי חיובא אקרא דאשר יחסר לו כדמייתי לעיל אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. א"כ היכי קאמר רבי נחמיה אוי לו לזה שהרגו נחמיה משום דלא הוה ליה לפנוקי נפשיה. וכן בסמוך לההוא דאתא קמיה דרבא דא"ל שסועד בתרנגולת פטומא ויין ישן. השיבו ולא חיישת לדוחקא דצבורא וכו'. מאי כולי האי כיון דדרכו בכך ואנשי הגליל לא הקפידו בזה כלום. ונראה דהחילוק מבואר דבההיא דאנשי גליל קאמר עני בן טובים. והיינו שזה היה רגיל באותם התענוגים לא מחמת עצמו שהוא התחיל להתנהג כן אלא שהיה בן גדולים וטובים. ומזמן אבותיו הרגילוהו כפי גדולתם. ונשאר אחר כך על פי דרכו גם כי זקן לא סר ממנו. ולפיכך נזקקו להאכילו כפי מה שהורגל מימי קדם. כי בכיוצא בזה נאמר אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו. כמעשה דהלל ע"ה שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב וכו' אבל באינך דרבי נחמי' ודרבא לא היה שום אחד מהם עני בן טובים אלא ההוא דאתא לקמיה וכו' שהוא בבחירתו התחיל להרגיל עצמו במנהג זה מהתענג ומרוך. ולהכי איקפדו עליה שהיה לו לחוש לדוחקא דצבורא. ולא איבעי ליה לפנוקי נפשיה. וע"כ אמרי רב פפא ורב חסדא שאם יכולין לאכול פת שעורים ולשתות שכר. כי לא יכריחם הרגלם הקדמון מאבותיו אל ההפך נקראו עוברים בב"ת. והשתא קאמרי בגמ' ולא היא שלא נאמר ענין כזה אלא בדברים שאינם מביאים לידי סכנת חולי והשחתת הגוף. אבל בכגון אלו שאכילת פת שעורים ושתיית שכר גורמים נפיחה בגוף וישחיתוהו. בל תשחית דגופיה עדיף. אע"פ שמצד חוש הטעם היה אפשר לו לסבלם מבלי שיקוץ אבל במה שאין שם סכנת חולי ולא שום נזק לגוף זה הוא מה שתייבונו מענין ההסתפקות ולהתרחק מבקשת העידונין והמותרות. הלא זה הדבר אשר בו חטאו עם בני ישראל במדבר שנקראו העם המתאוים שלא היתה כונתם אלא בקשת המותרות והתענוגים במה שלא היו מוכרחים. וכמה יצדק בזה פי' הרב בעל העקדה ז"ל באומרו שם התאוו תאוה שהיו מתאוים תהיה להם תאוה להרבות עוד ערבות טעם האכילה. ואני מפרש לפי זה אמרם. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. לא אמר ואת הקשואים בוי"ו. והכונה אצלי כי הם אמרו שהיו קנים במאכלם מרוב ההתמדה בו יום אחר יום עד אשר עברו תאות וחשק האכילה. כי עם היות להם בשר לאכול. מי יאכילנו בשר. מי יתן להם שיהיו יכולים לאכלו שהיה נתעב בעיניהם מבלי היות להם איזה דבר אשר יעוררם אל התאוה כמיני חרדל וכיוצא. כי הלא אנו זוכרים אפילו הדגה שאינו מאכל המביא לנפש לקוץ בו. עם כל זה כשהיינו אוכלים אותה. לא אכלנוה היא לבדם. אלא אכלנוה יחד עם הקשואים וחציר ובצלים ושומים. שכל אלו הם דברים מרגילים ומעוררים התאוה לאכול עמהם הבשר וכ"ש הדגים כמו שהוא הענין בסתם ירקות כדאמר רב חסדא לא ליכול ירקא בר בי רב משום דגריר לבא. אמנם עכשיו נפשנו יבשה בלתי אל המן עינינו. כבר קצה נפשנו במאכל להיות שאין אנו רואים אלא המן לבדו. מבלי היות כאן דבר אחר לשתפו עמו שיביא לידי אכילת המן. ואולם העיד הכתוב שאדרבא המן היה כזרע גד שהוא כאחד ממיני התבלין המטעימים את התבשיל. וגם היו מבשלין אותו ועושים עוגות. באופן שבמן עצמו היה המאכל והלחם והמעורר התאוה וכל מה שיצטרך. ועכ"ז חפץ ה' למלאות רצונם ואמר בשר אתן להם וגו'. ובתשובת משה ע"ה שאמר הצאן ובקר וגו'. כבר ידענו צעקת המפרשים ע"ה. ושמא נאמר כי הם אמרו מי יאכילנו בשר ותכף זכר את הדגה. נראה שהם חפצים בשר ודגה. והוא